אני אמא

חלף שבוע מאז הטיול של הצופים.

השורה התחתונה היא שהילד חזר מאושר.

מחייך, מלוכלך, רעב וכל כל מאושר.

ידעתי שעשיתי נכון.

זה התחיל בשבת שעברה בחמש וחצי בבקר, אז לקחנו את אורי לשבט,

הוא פגש בשמחה רבה את חבריו, והם עלו לאוטובוס.

אני היתי חצי שבורת לב,

האם יהיה לו טוב,

האם הוא יצליח להרדם?

האם יהיה מספיק חם?

ואוכל?

ומה יקרה אן יהיה המון אבק והתקף של אסטמה יגיע?

ומה עם זה שאני לא בשליטה, שאני לא שם לעזור (ואולי להפריע לו??)

ברגע שנכנסנו לאוטו, התחלתי להרגיש שזה לא נכון, שעדיעף שהילד היה נשאר איתי...

אבל הראש כמו שהראש תמיד יודע לעשות אמר ...

לא גברת זה הדבר הכי הכי נכון לאורי.

הוא יצמח,

הוא יגדל, 

יהיה לו נפלא.

הגענו הביתה לבית.... ריק.

בלי רעש של "ראש גדול ראש חדש"

בלי מישהו שכל הזמן קופץ על המתח בחידר שלו.

בלי השירים של סטסיק ובן-אל תבורי...

האמת,

בית משעמם.

הלכנו קצת לישון בכל זאת לקום ברבע לחמש בשבת זה קצת אכזרי..

אחר כך נסעתי להורים,

להתנחם אצל אמא.....

כן כן, גם בגיל 55.5 הכי כייף להתנחם אצך אמא.

היא כמובן אמרה מה שידעתי, שהטיולים האלה זה הכייף הכי גדול שקיים.

והכי כייף בעולם לאורי שיצא עם החברים.

ביום ראשון אחר הצהרים הוא חזר.

מלא בחוויות כייפיות.

מלא בסיפורים,

על צב חמוד שמצאו בדרך,

על האוכל של הצופים,

על המדריך, והמדריכה שהיו איתו כשהיה זקוק לונטולין שלו,

על שבהתחלה פחד שבלילה יהיה לו קשה אבל לא, לא היה קשה היה הכי כייף בעולם.

על כך שהם ישנו ארבעה בנים באוהל שלו.

על הבדיחות שסיפרו,

על ברד שירד באמצע שומקום...

ואני,

הרגשתי כל כך גיבורה שנתתי לו לחוות את החוויה המופלאה הזו.

שהצלחתי למרות הקושי הענקי לשחרר אותו.

שהנה הוא גדול מספיק ויכול ויודע להסתדר.

שמחתי כל כך לראות שאני יכולה לשחרר גאה בעצמי כל כך.

לא אומרת שבטיול הבא יהיה לי קל.

אבל בטיול הבא אדע שהוא יכול....

ואשמלח אותו עם כל אהבה שבי לחוות להנות... להיות צופפיניק.

שבט הע*מר תודה,

אתם אכן אמפריה בדיוק כמו במורלים.

תחשבו טוב יהיה ממש טוב,,

אורלי

אורי בצופים.

אני מאד  מאד שמחה על כך.

אני מאמינה באמת ובתמים שבתנועות הנוער גדלים אנשים טובים יותר.

אני מאמינה שהילדים/נערים לומדים על אהבת אדם,

             על נתינה וקבלה,

             על אהבת הארץ

             ועוד ערכים כאלה ואחרים.

בתחילת השנה אורי יצא לטיול פתיחת שנה. 

הוא חשש לצאת לבד ולכן יצאתי איתו, יחד איתו ישנתי באוהל (או בעצם לא ישנתי..)

יחד איתו אכלתי אוכל של הצופים..

יחד איתו...

הוא נהנה מאד,

ואני הייתי על-ידו והרגשתי מצויין עם זה, למרות שהיה לי קשה.

עכשיו מתקרב טיול פסח.

הם יטיילו באיזור חיפה והכרמל, לילה אחד מחוץ לבית באוהל עם שק"ש

אורי רוצה לצאת, הפעם לבד.

ואני יודעת שזה נפלא.

ואני יודעת שזה נהדר,

ואני יודעת שישמרו עליו, ושהוא יהנה מכל שניה.

ואני יודעת שהניתוק מחבל הטבור שלי חשוב....

ובכל זאת,

אמרתי לאבא, 

אולי כדאי שאנחנו ניסע לאיזה צימר באיזור חיפה,

שאם הוא יזדקק לנו שנהיה קרובים.

שאנחנו בכל זאת נהיה שם באיזור.

אני אתגעגע ויהיה לי קשר....

ואבא מתנגד (נו, טוב אני יודעת שבצדק)

הוא אומר, שחררי.

הוא אומר יזדקק לנו ניסע...

הוא אומר יהיה בסדר, אני בטוח.

את רוצה אומר אבא שהוא יפתח עצמאות, אז תני לו.

את רוצה שהוא יהיה מאושר עם חבריו, תני לו....

אבל אני אתגעגע.....

וכל כך יודעת שהוא צודק.

כנראה לצופים יש מטרה נסתרת נוספת שלא חרוטה על הדגל - 

ללמד את אמא לשחרר.

זהו להפעם,

תחשבו טוב יהיה טוב.

אני יודעת שיהיה לו כייף....

אורלי

כל כך מרגש לראות ילד גדןל אל מול העיניים.

אורי שלנו גדל.

חברים באים והם נכנסים לחדר שלו סטגרים דלת... ומשחקים.

ואני תוהה,

לאפשר דלת סגורה?

לא לאפשר?

מה האג'נדה שלי בנושא?

ברור לי שהוא זקוק כבר לפרטיות שלו עם החבר,

ברור לי שזה חלק מהגדילה.

אבל יחד עם זאת,

מה מתרחש שם מעבר לדלת (אני מאמינה שכלום.)

ולמה הדלת צריכה להיות סגורה?(כי הוא כבר בגיל שרוצה פרטיות.)

אז אני מאפשרת, ומדיי פעם דופקת בדלת להביא נישנוש, של פירות חתוכים.

ובאותה הזדמנות מציצה.

מאפשרת פרטיות ומפמפמת כל הזמן שאין סודות,

שאמאבא שם כדי לשמוע ולעזור בהכל,

שלא שומרים דברים בבטן, כי אחר-כך זה כואב.

הוא כבר לא כל כך רוצה ללבוש בגדים שאני קונה לו,

ולא רוצה לבוא לבחור לבד.

הבגד הזה-

 מכוער,

ההוא של בנות,

וההוא לא טוב.

הבנתי אמרתי לאורי,

אתה גדל, רוצה לבחור לעצמך את הבגדים, מקובל עלי.

ואשמח לבוא איתך ושאתה תבחר.

אבל הוא לא מוכן,

מצידו מה שיש בארון זה בסדר, אבל הוא כן רוצה להתלבש יפה כמו באופנה של  ילדים בגילו,

ומה לעשות שהבגדים בארון נהיו קטנים.

אז אמרתי לו,

יש לך שתי אפשריות,

האחת-

לבוא האיתי לבחור ולמדוד (אוף אבל אני שונא חניות בגדים ואני שונא למדוד)

אפשרות שניה-

ללבוש מה שאני קונה לך (אוף אבל את לא מבינה באופנה שלנו.... את כל פעם קונה דברים שהם לא באופנה).

כן גיל ההתבגרות כבר כאן דופק בחזקה בדלת.

אין ברירה אלא לתת לו להכנס ולחבק אותו, 

להתמודד איתו,

ולדעת שהנה זה כאן ואנחנו נשרוד את זה.

ובמקביל,

הילד עדיין אוהב התפנק על אמא.

ולבוא למיטה שלנו בבוקר שבת.

ולאפוטת איתי,

וארוחות שבת משפחתיות...

אז נוצרת כל שניה כי אני יודעת שזה לא לעוד הרבה זמן.

אז רגע בא לי לצרוח

אורי חכה רגע אל תגדל לי כל כך מהר! תשאר עוד קצת תינוקי שלי.

ושני רגעים אחר כך, אני

יודעת שזו דרך העולם, והילד גדל,

בונה חיים משלו, טעם משלו העדפות משלו.

והתפקיד שלי קצת משתנה... 

הלוואי שאדע שאני עושה את הדבר הנכון.

כייף לחזור לכתוב.

תחשבו טוב יהיה ממש טוב,

אורלי