אני אמא

אתמול קיבל אורי תעודת מחצית.

יש לו תעודת נפלאה. (הלוואי שרק ימשיך כך.)

מזה זמן מה אמר לנו אורי שהוא יוזמן למנהלת איתנו יחד לקבל תעודה,

ושאנחנו נצטרך להצטרף אליו.

הגענו לבית ספר באיחור של כמה דקות וראינו את הילד רץ לעבר חדר המנהלת.

מה קרה שאלנו, אורי אמר אני צריך לקסל תעודה מהמנהלת. 

ההתרגשות היתה בעננים. 

על יד חדר המנהלת היו עוד ילדים הכיתה של אורי ומכיתות אחרות שבאו לקבל תעודה.

עמדנו וחיכינו לתורונו.

לבסוף נכנסנו,

אורי היה במבוכה רבה, ישב על הכסא שאנה המנהלת בזמינה אותו לשבת,

היא נתנה לו את התעודה, הוא קרא אותה בכל רם.

תעודה הערכה בתחום החברתי נכתב שם,

על יחס מכבד לחברים

על חריצות  ועבודה בכיתה.

קריאת ספרים.

התרגשתי מהמעמד. כמעט כמו אוריקי שלי.

הייתי כל כך גאה בבן המקסים שלנו.

זו התעודה של אורי.

אורי אנה המנהלת והתעודה.

הגענו הביתה קראנו את התעודה, והתמלאנו גאוה.

וכפי שתכננו נתנו לא טלפון סלולרי. (זהו מכשיר שקיבלנו מאחי, וקו שרכשנו לנסיך...)

הילד היה בעננים.

לא הפסיק לומר תודה, לחבק ולנשק אותנו.

הסברתי לו שזה שהוא תלמיד נפלא ברור לי,

מה שאותי ריגש מעל להכל זה שהוא חבר טוב, שעוזר לחברים.

זה שהוא רגיש ואוהב.

זה שאת הטוב שבו הוא מפזר לעולם.

על כך גאוותי.

שיהיה שבוע נפלא!

אורי הולך בשבועות אלה לסדנת בטיחות אישית ב"אל-הלב" פה בירושלים.

כבר די הרבה זמן אני רוצה שאורי ילך לסדנא שכזו,

בכל פעם שהוצעה הסדנא היא לא התאימה,

עכשיו זה קרה.

הסדנא מלמדת אותו להתמודד עם מצבים שאנחנו לא על ידו,

שאנשים אחרים סביבו.

מה להגיד? מה לא להגיד?

מה לעשות כשמרגישים לא נוח עם אדם זר או מוכר?

מהו בכלל אדם זר?

מה קורה עם סוד?לשמור אותו? להגיד להורים?

הם לומדים איך להציב גבול,

איך לומר לא.

מיד לבקש עזרה ממבוגר אותו הם מכירים.

אורי הכי גדול בקבוצה, לדעתי זה טוב,

יש לו מספיק בטחון, הוא מרגיש טוב בקבוצה.

היום היה השיעור השני מתוך שלושה.

בדרך (והיתה לנו הרבה דרך, פקקים אדירים בעיר הזו),

שוחחתי עם אורי,

הוא אמר לי:

שלא כייף להיות הכי גדול כי כולם מצפים ממנו להיות הכי טוב,

ושחבל שהוא לא נפגש עם המדריכה לפני כולם,

ככה הוא היה יודע מה מצפים ממנו כי הוא הכי גדול ומצפים ממנו...

הסברתי לאורי, שהוא אמנם הכי גדול, אבל המדריכות לא מצפות ממנו ליותר ממה שהוא יכול לעשות.

ירדה אבן מליבו של אוריקי.

אז זהו יש לנו עוד שיעור אחד,

אני בטוחה שאורי יקבל כלים חשובים לחיים.

בתקווה שלעולם לא יזדקק להם.

ערב נפלא!

או יותר נכון לומר לומדים לשחרר.

היום בפעם הראשונה הלך אורי מיד מבית הספר לחברה לכיתה.

אתמול אמא שלה התקשרה ואמרה שהילדה רוצה שאורי יבוא אליה,

שאלתי את אורי אם הוא  רוצה והתברר שכן,

בגלל שהיינו בחוג קבענו להיום.

האמא האמרה שתאסוף את אורי מבית הספר ותקח אותו ישר אליהם,

אני... נלחצתי - מה אני לא אקח את אורי מבית הספר???

                   מה אני לא אראה את הבן שלי כל היום???

אז... הבנתי אני צריכה לשחרר.הבוקר בפתק שכתבתי לאורי לכריך כתבתי לו שהוא הולך אחרי בית הספר לחברה.

ושנתראה בערב,

וצבת לי בלב,

וידעתי שזה הדבר הנכון לעשות.

בצהרים כשאספה האמא את הילדים היא התקשרה אלי לומר לי שהיא בבית הספר ואספה את הילדים,

והיא לוקחת את הילדים אליה הביתה. היא שאלה אותי עם להתקשר כשהם יגעו הביתה,

היא הבינה שקשה לי לשחרר וכל כך עזרה לי, ועל כך אני מאד מודה לה.

אחרי כשעתיים התקשרתילשמועמה קורה, אורי נהנה,

אכל.. שיחק כדורגל.. צפה בטלוויזיה, 

האמא חזרה ואמרה לי כמה שהוא מקסים ומנומס (מיד ירדתי 5 ק"ג מנחת)

בערב אבא הלך להביא את אורי הביתה.

מסקנות-

לשחרר.

זה קשה אבל חשוב.

משעמם בבית בלעדיו.

הילד שלי גדל להיות ילד מקסים ואהוב.

כשאורי לא כאן שקט בבית, ואין מליון וארבע בובות פליימוביל על הרציפה.

ערב נהדר.