אני אמא

אתמול בילנו בהופעה של עידן רייכל.

הפכם הראשונה של אורי בהופעת ערב, בתאטרון ירושלים.

כבר שקנינו את הכרטיסים והתלבטנו אם כדאי להזמין גם לו כרטיס,

במחיר לא זול (165 ש"ח בהסתדרות המורים).

אם השעה לא מאוחרת מידי.. (21:00- היא שעה שאורי בד"כ כבר במיטה.. במיוחד ביום לימודים)

ויחד עם זאת הבטחתי שכשתהיה הופעה של עידן רייכל המאד אהוב על אורי נלך יחד.

אז ההתרגשות מהבוקר היתה גדולה, ולא תמיד ידע אורי לשלוט בה.

ואז הגיע הערב...

למרות שבקשתי שינוח הואלא הצליח.

והגענו לתיאטרון כשהוא כב רהיה יחיסית עייף.

עד שהילד ראה את תמיר ספרים- הסתובבנו שם ונזכרנו בכל הספרים שאורי אהב כשהיה קטן,

וחיפשנו ספרים נוספים. חניות ספרים תמיד עוים לאורי טוב בלב.

ישבנו חיכינו לתחילת ההופעה ואת אורי סיקרן איך עובדים האורות האולם.

מי אחראי על התפאורה...

לאט לאט התמלא האולם התמלא והחלו מחיאות

אורי חיכה לשירים שהוא מכיר ואוהב מאד.

אבל עידן רייכל התחיל דווקא בשירים מהדיסק האחרון שלו, 

אז נרשמה אכזבה קלה,

מהר מאד היו גם שירים שהילד הכיר וסיפורים משעשעים שעידן רייכל סיפר.

בשירים השקטים יותר הילד ניקר קלות ובכל פעם שמחאו כפיים גם הוא הצטרף.

ההופעה עצנ היתה מקסימה,

המון המון שירים,

המון סיפורים נחמדים, 

המון כשרון.

בסוף עוד קנינו את הדיסק האחרון,

ובייגלה ירושלמי עם זעתר.

ונסענו הביתה שמחים וטובי לב.

היום אורי היה איתי בעבודה.

אורי יצא בפעם הראשונה למחנה קיץ (מחנ"ק - אני לומדת סלאנג חדש!!) של הצופים.

כבר לפני כחודש ידענו שצפוי יום במחנה קיץ.

היו שלוש פעולו בצופים כדי שילדי ג' יקירו זה את זה, ואת הצופים...

בהתחלה הוא בכלל לא רצה ללכת לפעולות של הצופים.

ואז הוא שוכנע.

הלך לפעולות ונהנה.

התחלנו לדבר על המחנ"ק, בהתחלה הוא לא רצה, ואחר כך... החליט שכן.

נרשמנו שילמנו, שוחחנו על הכיף שיהיה, והילד היה מוכן ומזמונן.

אתמול, הוא קיבל רגלים קרות ומצא בערך 350 מליון סיבו למה לא...

הוא יפסיד את הקייטנה של אופק.

הוא לא יודע אם יהיה כייף.

באופק יש יופ סופר כייפי ...

אולי חברים שלו לא יבואו..

ועוד ועוד סיבות.

הבנתי שהחשש מדבר מגרונו של הילד.

והחלטתי שאני המבוגר האראי ואני מחליטה.

הודעתי לאורי שהוא יוצא, ואין לי ספק שיהיה לו ממש כייף.

הבוקר הוא שוב ניסה, מרח את ההתלבשות וההתארגנות,

הבנתי שאני חייבת להמשיך להיות אסרטיבית.

ואנחנו הכנו את שלוקר המים שהוא קיבלת מסבא וסבתא ומלאנו מים.

והכנו את האוכל והחיטפים לתיק...

והוא יצא,

כל היום לא שמעתי ממנו,

כל היום לא ידעתי מה קורה.

האמת היה לי קשה לשחרר,

והרגשתי מאד גיבורה ואמיצה.

ידעתי שזה נכון. נכון לאורי.

בערב כשהם הגיעו לטלפונים שלהם (ייתרון ענקי הטלפון בתיק... ולא ביד של הילד)

הוא התקשר אלי, ואמר לי שלא היה כייף..

כשהתקשר אל מאיר הוא אמר ש... היה כייף...

ואז אספנו אותו.

הילד היה מחוייך ושמח.

עם מליון חוויות.

והמון המון מורלים (למדתי שזה שירים כאלה של עידוד..)

הוא סיפר על המפקד.

וסיפר על המשחקים שהם שיחקו.

סיפר על האוכל שהיה טעים לטענתו.

אורי נהנה!!! כל כך שמחתי שהוא נהנה!

ככשאלתי אותו אם צדקתי שהכרחתי אותו לצאת,

אורי אמר שכן. שהיה כייף וטוב שהוא יצא!

מרגישה מן נצחון,

על החששות שלי,

על הפחד שאני לא עושה נכון.

ידעתי שעשתי עוד צעד לאצמעות של אוריקי.

זהו להפעם,

תחשבו טוביהיה טוב.

אורלי