אני אמא

אורי לומד בכיתה ד' בבית-ספר "יד-המורה" בירושלים.

זהו בית ספר משלב.

בית-הספר משלב ילדים על הספקטרום האוטיסטי בתיפקוד בינוני נמוך עם ילדים "רגילים"

(הרגילים במרכאות כי באמת אין ילד רגיל - כולם מיוחדים בהשקפת עולמי)

אני מאד אוהבת את בית הספר הזה, וכל פעם אני מגלה עוד סיבה למה-

למה בעצם בחרנו ביד המורה עבור הילד שלנו....

אתמול חגגו לאחת מבנות כיתת התקשורת בת-מצווה.

המשפחה חגגה לילדה והזמינה את בנות השכבה.

אנחנו קיבלנו תמונות בשידור חי מהאירוע.

תמונות כל כך מרגשות כל כך מקסימות.

ההתרגשות בשכבה היתה בשיאה,

זו הבת מצווה הראשונה שהבנות הולכות, כחברות לכיתה.

הן הכינו לכבוד כלת המסיבה ריקוד.

הן התקשטו והתלבשו, חלק מן האמהות הצטרפו לבנות,

כולן היו לבושות בשמלות יפיפיות, ושיער פזור.

שמחות ובעיקר משמחות את כלת החגיגה.

כן, בת מצווה שכולם באים זה דבר רגיל,

אבל מסיבת בת-מצווה שבה החוגגת היא ילדת על הספקטרום האוטיסטי,

וכשכולן באות...

כשכולן חוגגות איתה יחד.

מחנכת הכיתה היתה במסיבה ואפילו מנהלת בית הספר הגיעה לומר מזל-טוב.

זה לא מובן מעליו. ממש לא.

אני בטוחה שלהורים לא קל לגדל  שהוא לא כמו כולם..

אני בטוחה שלא קל לחגוג בת מצווה בכיתה ד' (רב הילדים הם בני 9-10)

אני בטוחה שיש חששות ויש מחשבות.

ואני כל כך שמחה שבבית-ספר של אורי מראש מחנכים את הילדים ש-

כולם שונים וכולם שווים.

בחברה שבה אנחנו חיים,

בה האלימות, ההתנשאות, האנוכיות חוגגים,

טוב לי לדעת שאורי נמצא במקום אחר.

אז כן אין ספק שזה אנחנו בבית, אבל זה גם מסר מאד ברור וחד משמעי מבית ספר.

בו הכל עושים יחד,

שיעורים, טקסים, ריקודים, מרתון....

כל אחד לפי היכולת שלו (וטיפה יותר כי חייבים לאתגר).

זו רק סיבה אחת למה אני כל כך אוהבת את יד-המורה.

 לך קסם של ילדה אאחל מכאן,

המון המון מזל טוב,

הרבה הצלחה והמון חיוכים!

מאחלת לך שתמיד יקבלו אותך ויחבקו אותך

ושתמיד תמיד תהי שייכת.

להורייך אגיד יישר כח, מאחלת לכם נחת.

תחשבו טוב,

יהיה ממש טוב,

אורלי

כל כך מרגש לראות ילד גדןל אל מול העיניים.

אורי שלנו גדל.

חברים באים והם נכנסים לחדר שלו סטגרים דלת... ומשחקים.

ואני תוהה,

לאפשר דלת סגורה?

לא לאפשר?

מה האג'נדה שלי בנושא?

ברור לי שהוא זקוק כבר לפרטיות שלו עם החבר,

ברור לי שזה חלק מהגדילה.

אבל יחד עם זאת,

מה מתרחש שם מעבר לדלת (אני מאמינה שכלום.)

ולמה הדלת צריכה להיות סגורה?(כי הוא כבר בגיל שרוצה פרטיות.)

אז אני מאפשרת, ומדיי פעם דופקת בדלת להביא נישנוש, של פירות חתוכים.

ובאותה הזדמנות מציצה.

מאפשרת פרטיות ומפמפמת כל הזמן שאין סודות,

שאמאבא שם כדי לשמוע ולעזור בהכל,

שלא שומרים דברים בבטן, כי אחר-כך זה כואב.

הוא כבר לא כל כך רוצה ללבוש בגדים שאני קונה לו,

ולא רוצה לבוא לבחור לבד.

הבגד הזה-

 מכוער,

ההוא של בנות,

וההוא לא טוב.

הבנתי אמרתי לאורי,

אתה גדל, רוצה לבחור לעצמך את הבגדים, מקובל עלי.

ואשמח לבוא איתך ושאתה תבחר.

אבל הוא לא מוכן,

מצידו מה שיש בארון זה בסדר, אבל הוא כן רוצה להתלבש יפה כמו באופנה של  ילדים בגילו,

ומה לעשות שהבגדים בארון נהיו קטנים.

אז אמרתי לו,

יש לך שתי אפשריות,

האחת-

לבוא האיתי לבחור ולמדוד (אוף אבל אני שונא חניות בגדים ואני שונא למדוד)

אפשרות שניה-

ללבוש מה שאני קונה לך (אוף אבל את לא מבינה באופנה שלנו.... את כל פעם קונה דברים שהם לא באופנה).

כן גיל ההתבגרות כבר כאן דופק בחזקה בדלת.

אין ברירה אלא לתת לו להכנס ולחבק אותו, 

להתמודד איתו,

ולדעת שהנה זה כאן ואנחנו נשרוד את זה.

ובמקביל,

הילד עדיין אוהב התפנק על אמא.

ולבוא למיטה שלנו בבוקר שבת.

ולאפוטת איתי,

וארוחות שבת משפחתיות...

אז נוצרת כל שניה כי אני יודעת שזה לא לעוד הרבה זמן.

אז רגע בא לי לצרוח

אורי חכה רגע אל תגדל לי כל כך מהר! תשאר עוד קצת תינוקי שלי.

ושני רגעים אחר כך, אני

יודעת שזו דרך העולם, והילד גדל,

בונה חיים משלו, טעם משלו העדפות משלו.

והתפקיד שלי קצת משתנה... 

הלוואי שאדע שאני עושה את הדבר הנכון.

כייף לחזור לכתוב.

תחשבו טוב יהיה ממש טוב,

אורלי

שאלה כזו או דמה לה שאלה חברה מתוך שאלות שעלו בלימודים שלה.

וואוו, זו שאלה.

האם היתי רוצה לגדול בבית בו גדל אורי???

הנטיה המאד ראשונית שלי היתה לומר, כן בטח... 

אני קשובה, אני אוהבת אני תומכת אני עושה הכל שאורי יצחק ויהיה שמח.

אני דורשת, ונותנת דרכים לפתרון בעיות.

אני מאד משתדלת לא לכעוס.

אני מתפרצת בכעס ואני גם מתנצלת,

כי אפילו שאני מבוגר אני טועה ואני חושבת שחלק מחינוך  ללמד גם להתנצל.

אני משתדלת לחנך את אורי לעצמאות לאהבת אדם.

אני מאמינה בכבוד לכל אדם באשר הוא אדם וככה אני מחנכת את אורי.

אני משתדלת ללמד את אורי שפה נכונה ותקנית ומדוייקת, משתדלת ללמד אותו לדבר, על הכל.

מאד מנסה להעשיר אותו בתחומים מגוונים לפתח חשיבה ובקורת טעם ואהבות.

אחרי מחשבה שניה חשבתי, לא ממש לא...

אני אמא מבוגרת כמעט 55,

אני לא בנאדם בריא אורי חי איתנו ועם הסכרת האינסולין והתרופות.

אני לא אדם מסודר ומאורגן.

לא תמיד יש לי סבלנות חשק כוח ומצב-רוח....

אני דורשת ממנו,

אני לא תמיד יודעת אם הפתרונות שלי והעיצות שלי הן נכונים.

קורה שאני מתפרצת בכעס...

קורה שאני נסגרת בתוכי עצמי ומרמרת על העצוב שבי.

לפעמים שם עמוק בראש אני מזלזלת באחרים... מרגישה שאני נעלה על אחרים.

אני לא תמיד מקפידה על אוכל נכון ובריא לאורי ולנו.

אני לא מראה לו דגמה של שמירה על ביראות, של פעילות גופנית....

אז רגע,

כן היתי רוצה לגדול כאן או לא????

התשובה שלי היא,

לפעמים כן.

לפעמים לא....

הכן ברור,

הלא, יכול להשתנות,

איך עושים את השינוי? ממה מתחילים?

מה המחיר שאני אשלם? מה הטובה שתצמח מז? מה התועלת לעומת המחיר שאני אשלם??

כן יש דברים שברור שגם לי זה נכון וטוב יותר וסתם העצות חוגגת.

(ספורט אוכל נכון ומאוזן אירגון וסידור...).

בסך הכל, Am i a good enough mother?

ואולי זה אני לא מושלמת והבית שלנו לא מושלם לפי איזה שהם אידיאלים שנמצאים בראש שלי

דווקא מלמד את הילד שלי שהעולם לא מושלם ויחד עם זה אלה החיים...

ולהיות good enough is enough....

ובלי קשר, או בעצם עם קשר,

אורי נשאר השבוע לבד בבית בפעם הראשונה,

בבקר הוא היה עם המקדס העוזקת המקסימה שלנו,

ואחר הצהרים היה כחצי שעה לבד לבד.....

אני גאה בו מאד גאה בו.

זהו להפעם,

תחשבו טוב יהיה טוב!!

אורלי