אני אמא

או ,

עידכונים מהשתלבות בגן...

בכל יום לוקח איתו אורי בנוסף לתיק ובו מים, טיפות פניסטיל (למקרה של אלרגיה)

כלבלב, מוצץ משקפי שמש וכובע, גם ספר ממבחר הספרים שבספריה שלו,

ובאמת שיש לו המון ספרים....

וכך,

בכל בקר כשהוא מגיע לגן, אמנון הגנן שלו אומר בשמחה!

"או הנה  הספריה בא לגן..."

אורי מתמלא שמחה, עוד יותר הוא שמח  כשבגן קוראים את הספר שהוא הביא,

יאמר לזכותם שהם תמיד קוראים לילדים את הספר או חלקים ממנו.

אורי כבר מתחיל לדבר על חבריו לגן,

מרגש לשמוע אותו אומר,"היום שיחקתי עם החבר שלי...."

או "יש לי בגן המון חברים גדולים וקטנים..."

על פי דברי נעמי הוא אוכל בגן! ובבית הוא אומר שרוחמה, שמבשלת בגן, מכינה את האוכל הכי טעים...

בשבוע האחרון הבאנו בכל יום פירות לכל ילדי הגן (ככה זה בגן כל משפחה במשך שבוע מביאה פירות לגן..)

ואורי היה כל כך שמח ללכת בכל יום לבחור פרי, ואז הוא אכל את הפרי כמובן.

בימים האחרונים הוא מסכים להוציא את המוצץ מהפה, ולשבת בקבוצות ולעבוד עם שאר הילדים,

כנראה שהוא כבר גמר להתבונן והבין את מערך הכוחות בגן.

עדין הפרידה בבקר מלווה בהצמדות אלינו, ובדמעות,

אבל כבר שאנחנו מחוץ לדלת ואומרים לו שלום דרך החלון, אני רואה שהוא כבר לא בוכה.

הלוואי שרק ימשיך כך.

אני רוצה לבקש סליחה ממני.

על שלא שמרתי עלי.

על שהתרגזתי.

על גרמתי לי לעצב וכעס.

על שלא שמרתי על הבית שלנו נקי ומסודר.

על כך שאני הולכת ומשלימה עם זה שלאורי לא יהיו עוד אחים או אחיות

אני מבקשת סליחה,

ומנסה לעשות לשינוי,

נרשמתי לחדר כושר,

יצאתי לשבתון,

אלמד דברים חדשים,

אנסה למצוא משהו אחר לעסוק בו.

אני רוצה באמת לסלוח לי,

זה קשה,

מאד קשה.

אני רוצה לבקש סליחה מאוריקי.

על שלא תמיד במאה אחוז הייתי סבלנית.

על שלא תמיד באמת הבנתי את מה שהוא רצה לומר לי.

על שלא אוכל להעניק לו עוד אח או אחות.

אני רוצה לבקש סליחה מאבא.

על כך שהדאגתי אותו.

על שלא תמיד היתי קשובה.

על שלא תמיד יש אוכל מבושל בבית.

על כך שהתרגזתי - לפעמים אפילו בלי פורופורציות.

לשני הגברים שלי אמרתי סליחה,

הם סלחו לי...

אני מקווה שאני אצליח לסלוח לי.

משהו שקיבלתי במייל.

http://www.aish.co.il/h/hh/yk/102720219.html

חתימה טובה.

דוד שלי, אח של אבא שלי,  נפטר אתמול.

מעל לעשר שנים הוא נילחם וניצח את הסרטן.

אתמול אחרי כמה חודשים קשים ויומיים קשיים במיוחד הוא נח.

יש משפחות שאין בהן קשר בין הדודים לאחיינים,

אצלנו, אמנם לא היינו בקשר הדוק, אבל בקשר תמיד היינו.

הדוד הזה שלי,

יש לו ארבע בנות כשאחהן נולד הבן- ארבע נסיכות ונסיך, ככה הוא ואישתו גידלו אותם.

לדוד הזה שלי,

יש נכדים ונכדות.

הדוד הזה שלי,

זכה בעיטור המופת במלחמת ששת הימים.

הדוד הזה שלי,

היה לי כאב שני כשחזרתי ארצה לבדי בגיל 14 מבוגוטה-שבקולומביה.

הדוד הזה שלי,

ידע לשמוח ולשמח.

הדוד הזה שלי,

סבל, כל כך סבל.

בערב החג אבי אמר לי שהוא אושפז בהוספיס.

מצבו לא טוב.

ביום שישי התקשרה אמי ואמרה לי, המצב מאד קשה.

לקחתי את האוטו ונסעתי להר הצופים.

ראיתי אותו שם, שוכב, חסר אונים, מונשם ומורדם, אפור כולו.

בנותיו ואישתו על-ידו...

ראיתי ובכיתי.

אבי ואחיי הגיעו, גם הם ראו ובכו.

חיבקנו את דודתי, חיבקנו את הדודנים...

וכי מה יכולנו לעשות?

(כן, אני ירדתי כל שתי דקות להביא מים.. לא שמישהו שתה, אבל לפחות הרגשתי שאני עושה משהו.)

אתמול אחר הצהרים הוא נפטר.

עכשיו הוא נח, לא כואב, לא מציק לו.

ההלויה היתה באחת לפנות בקר.

המון אנשים היו שם באחת ל פנות בקר.

דברו בשבחו.

סיפורו את שידענו, ולא ממש ידענו.

חיבקו אותו חיבוק אחרון.

דוד יקר שלי,

תמיד אזכור אותך,

את האהבה הרבה שהיתה בך.

את הקול החזק.

את כתב היד הגדול והעצמתי שלך.

את האמונה הענקית שלך.

את האהבת החיים שלך.

 עכשיו דוד יקר שלי תנוח.