אני מאד אוהבת לקרוא.
וקוראת מעט מידי לטעמי.
יש לזה אלף ואחד סיבות,
בעיקר זה שהעיניים שלי... קשה להן לקרוא.
אני צריכה שספר יתפוס אותי חזק כדי שאתמיד לקרוא אותו עד הסוף,
אני צריכה עלילה סוחפת.
אני צריכה שפה טובה , נעימה, קולחת.
אני צריכה למצוא את עצמי בספר.
על הספר "מלכת היופי של ירושלים" שכתבה שרית ישי לוי שמעתי לראשונה מהמחנכת של אוריקי.
היא סיפרה לי שקיבלה אותו וקראה בנשימה אחת.
ובאותו זמן הבטיחה שתביא לי לקרוא אותו.
מהרגע שקיבלתי אותו... כל כך רציתי לקרוא אותו.
הדמות שעל הכריכה עם השמלה המקסימה הזו של פעם הקסימה אותי.
מהרגע שהתחלתי לקרוא הספר סחף אותי,
יש בו ביטויים בלדינו - ספניולית, כמו בבית סבתא מלכה שלי.
יש בו תאורים של השכונות הראשונות של ירושלים מחוץ לחומות, על בור המים והישיבה של הנשים יחד, כמו ששמעתי בילדותי.
יש בו אהבות אסורות...(ספרדיים אריסטוקרטיים ואשכנזיים...)
יש בו תאורים של רחובות ירושלים ומקומות שעדיין עומדים כאן - לתפארת העיר.
וריח של מאכלים - ביסקוצ'וס אותם סבתי הכינה אמי מכינה ואני גם, וחמין מקרוני שאנחנו קוראים לו חמקרוני.
ובעיקר יש בו סגאה משפחתית של 4 דורות
סבתא רבתא - מרקדה
סבתא - רוזה
אמא - לונה
וגבריאלה -שנקראה על שם סבהּ, גבריאל יפה התואר.
זהו ספר שמזכיר לי פאזל, בו כל חלק בסופו של דבר נמצא בדיוק במקומו.
וכמו בחיים עצמם, השלווה באה עם הסליחה ההשלמה והקבלה.
סיימתי את הספר בדמעות.
מייד הצהרתי, זהו ספר נפלא, ספר בו בוכים.
לי הזכיר הספר סיפורים משפחתיים,
על דוד פנחס שאוי ואווי היה אשכנזי וחלוץ והתחתן עם דודה שמחה הספרדיה,
בת למשפחת דנון הכל כך שורשית ומוכרת בירושלים. (ואחר כך למד לדינו ודיבר אותה טוב יותר מהרבה ספניולים...)
על התנור שהיה משותף לאנשי נחלת ציון,
על הבית שבו גדלה אמא שלי בנחלת ציון בו השירותים בחוץ,
על ימים שלפני קום המדינה שדודהּ האהוב של אימי אוריאל לוי, עלה לירושלים בשירות
להביא אוכל וציוד לירושלים, ואז נהרג.
על אחיו של אבא שהיה במחתרת.
על אמא שלי שנענשה במכות כי בקשה אוכל כשלא היה.
את טעם הסוטלצ' עם ציור של מגן-דוד או פרח מקינמון, וסופריטו קצת שרוף למטה.
ולך שרית ישי לוי, אני רוצה להודות על הספר המקסים הזה,
על הלדינו בו,
על האוירה,
על ירושלים של פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי