אני אמא

בשבוע שעבר היתה לעדנה  חברתי היקרה לי יומהולדת.

חגגו לה בבית שלה בו עכשיו גרים הוריה,  לאחר שהיא עברה לחיות עם בנזוגה.

הגעתי לשם,

אחרי שהמון שנים לא היתי שם, מען האמת בערך שש שנים,

התגעגתי לבית ההוא.

אמרתי להורים של עדנה-

המון עברנו כאן יחד,

בכי,

וצחוק,

עצב,

ושמחה,

הרבה שעות של שיחות נפש,

הרבה שירים תורגמו  מספרדית לעברית,

הרבה ארוחות טיפשיות.

הרבה דיוניים פילוספיים על מהות העולם,

וטיפשותם של גברים....

הרבה כאבי לב,

הרבה דמעות...

ואז אמר אביה של חברתי שהוא מקווה שהעצב הבכי והדמעות כבר אינם,

ושעכשיו רק שמחה וצחוק בחיינו.

חשבתי על זה.

וכן...

את העצב הכבי והדמעות לקחו אוּרי שלנו והראל שלהם..

ברגע שהילדים האלה נולד, החיים פשוט אחרים.

במקומם, יש לנו,

דמעות של התרגשות,

דאגות...

בכי כשקשה להם.

ואת הידיעה ששני הקטנים האלה הם מהפכניים,

הפכו לנו את העולם להרבה יותר מלא הרבה יותר מיוחד.

בעיניין בדאגה...

אוריקי עם חום כבר מיום שלישי שהזעיקו אותי לגן,

באחת לפנות בקר הוא שבר את מחסום ה-40 מעלות...(היה לו 40.2)

רופא מביקור בית ראה אותו כבר ביום ג' והיום ראתה אותו הרופאה הקבועה שלנו.

שנהם אמרו הכל נקי הכל בסדר...

שפעת.

שתיה מנוחה אקמולי (במקרה שלנו אדוויל לילדים) ויעבור.

אתמול הייתי איתו בסופר, לקנות ירקות למרק,

הוא היה סמרטוטי לחלוטין...

אבל את חוש ההומור לא איבד ושאל את הקופאית,

אם יש לה בחנות סבלנות....

כי אין לו סבלנות להיות בריא.

(השיר הרי אומר "סבלנות לא קונים בשום חנות...")

והילד די התאכזב כשהקופאית שחוש הומור כנראה לא הצד החזק שלה,

לא צחקה אלא ענתה לו בשיא הרצינות שבחנות שלהם אין סבלנות....

זהו.

כרגע הוא מול הטלווזיה, חצי ישן חצי צופה בסמי... (הכבאי...)

מחכים שיעבור, שבוע בלי אנטיביוטיקה או 7 ימים עם אז אוריקי יחזור לעצמו.

יום טוב! 

יש לנו אוטו.

אדום ויפה, שוורולט אוויאו.

לפני איזה חודש בזמן נסיעה עלו אדים.. הזמנו גרר,

כתבתי על זה בפוסט קודם.

האוטו אכן חזר הביתה מתוקן ונוסע.

אבל מה...

"הנחמדים" האלה מן המוסך שחררו את הכסא של אוּרי,

כנראה היו צריכם משהו שם ממתחת.

והכניסו את החגורות מאחורי המושבים.

כשלקחנו את האוטו הכסא של אורי עמד במקומו... כאילו כלום.

לקחנו את אורי מהגן הביתה, ולא ידענו שהכסא לא מחובר...

כשהגענו הביתה שמתי לב לזה...

מסוכן, אין ספק.

נסיתי להתקשר למוסך, לא ענו לי....

אז כתבנו להם מכתב,

בו אמרנו להם...

שהם נתקו את כסא של הילד ולא טרחו לידע אותנו על כך.

לא בקשנו פיצוי,

לא בקשנו שיסדרו את הכסא חזרה במקום..

רק בקשנו להאיר את תשומת ליבם.

ניתקתם, ברור לי שזה מה שהייתם צריכם לעשות.

אבל למה לא לידע אותנו...

"גברת,

נתקנו את הכסא של הילד חברי אותו לפני שאת מושיבה אותו...."

זה הכל. לא  מאד קשה, ולא בלתי אפשרי.

המוסך כתגובה ...

כתב לנו שהם לא נגעו בכסא של הילד ולא נגעו בכלל במושב האחורי.

(אז איך לכל הרוחות החגורות היו תקועות מאחורי המושבים???)

ושזו אחריות שלנו לוודא שהכסא של הילד מחבר,

(מה שנכון, אבל אני בקשתי רק ל ידע אותי... זה הכל.)

כל זה אחרי שבפעם הקודמת נגנב לנו שם במוסך האיזיפארק שלנו.

ופעם לפני כן שמעתי את אחד המוסכניקים אומר לחברתו או משהו כזה...

חכי שיה האוטו הזה מוכן- ומצביע על האוטו שלנו ומחזיק את המפתחות שלנו,

אני אקח אותך ל..... ואחכה שתסיימי ואקח אותך חזרה.

מזל הגעתי לני הטיול שלהם,

הם בטח לא היו מספרים לי על הבילוי הזה.

באוטו הזה אנחנו מטפלים תמיד מאז שקנינו אותו באוטו מוסך.

ועכשיו אני צריכה לחפש מקום אחר.

לא סומכת עליהם יותר.

אז אם יש כאן משהו עםנסיון של מוסך שמטפל בשוורולט, בירושלים,

אשמח להמלצה.

חבל...