אני אמא

כמה נחת ושמחה גאווה וחום יכולה להביא יום הורים.

השבוע ביום ג' היה לנן יום הורים, הגענו בשעה היעודה לנו, (טוב  נו איחרנו קצת,

אבל  מסיבה מוצדקת .... אספר אחר כך)

התיישבנו אל מול המורה המדהימה לה זכה אורי בשנה זו (זו השנה השניה שלה עם הכיתה הזו)

והיא סיפרה לנו על אורי,

על היותו מצטיין

באנגלית ובמתמטיקה,

בערבית ובמדעים,

באומנות ובשפה (כלומר עברית, סיפורים, שירים מבנה השפה וכו')

היא סיפרה לנו שהוא חבר טוב שמרבה לעזור לחבריו.

היא סיפרה לנו שאורי משתתף בשיעורים ותורם המון לדיונים.

אהוב ואהוד על חבריו.

התמלאתי גאווה....

ואז שלחה אותנו אל הנהלת, לקבל תעודת הצטיינות, 

אורי אמר לה.... זו התעודה ה-13 שלי...

התרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה. נו זו באמת הפעם הראשונה בכיתה ד'.

גם מנהלת בית הספר העריפה עליו מחמאות,

ואז,

כשנסענו הביתה אורי אמר לי,

היום כשקיבלתי את תעודת ההצטיינות, לא התרגשתי, אבל כבר לא היה לי כל כך אכפת מהחברים, הייתי גאה בעצמי.

נושא החברה והחברים תופס לאחרונה מקום מכובד אצלנו.

האם יש לותר עליהם בשביל ללמוד?

או אולי ללמוד פחות ולהיות יותר "מקובל"

אורי אף דיבר על כך עם יועצת בית הספר שאמרה לו את המשפט הכי חכם בעולם....

"אורי אם אתה רוצה להשקיע בחברה, זה בסדר, את החכמה והשכל שלך לעולם איש לא יקח, מקסימום אחר כך תשלים..."

מילים שמאד הרגיעו את אורי שפעם הראשונה קיבל ציון פחות מ-90...

ומי שקרא עד כאן..

למה איחרנו למורה???

אורי בבית ספר נפל על היד וקיבל מכה מאד חזקה,

היד קצת התנפחה והכחילה,

אז רצינו לוודא שאין שבר,

הלכנו לצילום... והתברר שזו מכה כואבת אבל לא יותר מזה.

לשמחתנו...

ולעצבותו של אורי שרצה לא לכתוב כמה ימים בבית הספר....(גם תלמיד מעולה הוא - תלמיד!)

זהו להפעם,

תחשבו טוב יהיה ממש טוב,

אורלי

ממש ממש לפני החג.

השנה הבית שלי לא נקי.

בין כאבי רגלים לוירוס בטן,

והיום נפילה רצינית, הבית שלי לא נקי.

את השבת האחרונה ביליתי במיטה,

אבא נסע עם אורי לבקר את איל, ואני היתי במיטה.

אחר כך חזר נח ויצא איתו לשחק כדורגל

ואני עדיין במיטה,

בוכה כי כל מה שרציתי זה קצת מנוחה מהכאב.

היום כבר קמתי בסדר,

בטיפשותי לא אכלתי מספיק,

יצאתי עם אורי לקניון לכמה מתנות וסידורים,

הסוכר צנח לי,

ואני נפלתי, אורי שהחזיק לי את היד נפל איתי יחד.

הרגל נחבלה, ובקרסול נקע.

לא ידעתי עם לצחוק מהפדיחה או לבכות מהכאב הכל כך חזק ברגל.

וממש אבל ממש לא היה לי כייף.

ברוח הפוסט שבו החלטתי שאני עושה הכל בשמחה ואהבה,

הלכתי עם אורי ואבא לסרט מקסים - מר פיבודי ושרמן

סרט לו קיבלנו כרטיסים מדודה של אורי,

מאד נהננו,

זה לא היה סרט בתלת מימד, והגעתי למסקנה שאני מעדיפה

סרטים בדו-מימד, אולי זה עיניין של גיל - אורי חלק עלי נמרצות.

זהו,

שיהיה לכולם פסח שמח,

והמון אביב.

שיהיה עליז,

וחם ואוהב.

יהיה כשר (למי שזה חשוב)

ורק בריאות וטוב לכולם.