בילדותי חייתי מספר שנים בקניה שבמזרח אפריקה.
הורי היו שם בשליחות, הם ארזו אותי אתה אחי,
ואת המטלטלים ולקח אותנו לניירובי ל -4 שנים.
אני הגעתי לשם בסוף כיתה ב' והייתי שם עד סוף כיתה ו'.
באותה תקופה יחסי ישראל ואפריקה היו מאד טובים
ולכן היינו שם הרבה מאד משפחות ישראליות,
בהתחלה למדתי עם עוד ילדים ישראלים בבית- ספר מקומי שנקרא St. Gorges Primary School.
שם החריכו אותנו לשתות חלב, שלחו את התעודות הביתה בדואר,
והייתה לי מורה שקראו לה מיסיס דודמן. שישבה על ידי ולאט לאט ובסבלנות רבה למדה אותי אנגלית.
אחר כך הוריי ועוד הורים ישראלים הקימו בית ספר ישראלי.
היינו בכיתות קטנות, בכיתה שלי היינו 4 בנות ובן אחד.
עם מורות ישראליות שגם הן היו בשליחויות שונות נמשונות בניירובי שבקניה.
גרנו בבנין בן 10 קומות שהיו בו הרבה מאד משפחות ישראליות.
יחד עןם משפחות מעוד המון ארצות,
יפן, פקיסטן, מצרים, ועוד.
אנחנו הילדים התחברנו וכמו ילדים שחקנו יחד בכיף,
זכור לי שהילדים של המשפחה המצרית לא הורשו לצאת החוה כשאנחנו הישראלים היינו בחוץ.
בניירובי היו לי שתי חבות טובות,
דפנה ושלומית.
גם ההורים היו מיודדים.
כשנפרדו דרכנו וכל אחד חזר למקומות בארץ,
מן הסתם נותק הקשר.
עם דפנה עוד שמרתי על קשר כמה שנים, במכתבים בביקורים הדדיים אצלהם בבית ואצלנו.
הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה אני חושבת בצבא או אולי בתיכון.
ההורים שמרו על קשר הדוק יותר כך שידעתי בקטן מה קרה איתה.
את שלומית לא ראיתי משנת 1972 ....
וגם לא ממש שמרנו על קשר.
כשהתחברתי לפייסבוק חיפשתי אותן,
את דפנה מצאתי אחרי שחיפשתי את האחים שלה,
היא נישאה ושינת את שם משפחתה.
מאד התרגשתי כשקיבלתי אישור חברות ממנה.
והיא , התחילה לקרוא כאן בבלוג והכירה את אורי ואבא מכאן.
את שלומית לא מצאתי....
הורי פגשו את אמא של שלומית, וככה התעדכנתי גם בחייה.
החלטתנו שצריך להפגש.
אתמול בערב, נסענו להוריי במודיעין, (יוו איזה פקק היה בדרך, נורא ואיום!!)
ונפגשתי עם שתי חברות הילדות שלי,
את שלומית זכרתי עם צמות ארוכות, ועכשיו יש לה שיער קצר..
ודפנה טוב זה פחות חכמה ראיתי תמונות בפייסבוק..
היה כל כך מרגש,
בהתחלה היתה קצת מבוכה,
ופתאום התחילו לעלות כל מיני שמות של ילדים- שהם עכשיו אנשים, שהיו איתנו,
דיברנו על אז, דיברנו על אחר כך ודיברנו על עכשיו.
הדלקנו נרות,
אמא שלי כמייטב המסרות האמהית שלי, הגישה בורקס שהיא עשתה,
דפנה טענה שהטעם לא השתנה.
הצטלמנו,
דברנו,
התעדכנו, בתמונות,
צחקנו.
נזכרנו המורה שלנו,
שגרה מתחתיי והיתה באה אליי יום יום לבדוק אם הכנתי שיעורים,
ובשניה שהכריחה אותי ללמוד את לוח הכפל בעל-פה.
היה כייף אמיתי.
בדרך חזרה הביתה נזכרתי שפעם כשהיינו קטנות ואספנו מפיות,
כל כך קינאתי במפיות היפות שהיו לדפנה, אז לקחתי לה מהן,
והחבאתי.....
(דפנה סליחה באיחור של 45 שנה בערך..)
שלומית ודפנה,
תודה לכן על ערב מרגש וכייפי.
מקווה שנעשה את זה שוב.
(ותודה מיוחדת למרק צוקרברג על הפייסבוק שבזכותו מצאתי את חברותת הילדות שלי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי