אני מכירה את התכונה הזו כל כך טוב אצלי.
זו תכונה קשה.
היא לא מאפשרת להנות מהדרך.
היא דורשת ממני הרבה מאד כוחות.
היא לא מרשה לי להכשל.
בקיצור לא אוהבת.
אנחנו לפני תעודות מחצית, לילדי כיתה ג1 ביד המורה יש המון מבחנים.
וטוב שכך.
המבחנים של אורי מצויינים הוא בכלל תלמיד מאד טוב.
הבקר הוא אמר לי...
"אמא אני לא מבין את המורה לאנגלית, כל המבחן שלי היה וי והיא לא נתנה לי מצויין רק טוב מאד."
אווופסססססס אמרתי לעצמי,
ואת אורי שאלתי, מה יקרה אם במבחן תקבל 80?
אוי ... זה לא יכול להיות עד כי כל המבחנים לי עד עכשיו היו מעל ל-90.
ומה יקרה... אם תכשל, או תקבל 40 במבחן.
הילד נכנס ללחץ ומצוקה.
לא יכול להיות שבבית ספר יסודי אני אקבל כזו ציון.
כל המבחנים שלי הם מעל ל-90.
ראיתי שהילד נלחץ. מאד נלחץ.
ניסיתי להסביר ש...
זה לא נורא, שאם הציון לא יהיה כל כך טוב לטעמו, נדע שאנחנו צריכים לעזור לו.
נדע שצריך ללמד אותו, להסביר לו טוב יותר את החומר.
נשלח אותו למורה פרטית שתעזור לו .
שום דבר לא עזר.
הילד היה בלחץ.
כבר היה על סף דמעות, רק מהמחשבה שאולי, איכשהו,
מתשהו.. יכול להיות מצב שהציונים לא יהיו כפי שהוא מצפה מעצמו.
אני מכירה את זה, אותי זה משתק.
אני בגלל התחושות האלה נענעתי מלעשות כל כך הרבה דברים בחיים.
לא רוצה שגם הוא ימנע, מפחד להכשל.
כל כך אשמח אם הוא ינסה,
יכשל, ילמד, יכשל שוב...
ויבין שמכשלון לומדים צומחים ומתקדמים.
נזכרתי שבכיתה ב' היה בכיתה סייע שהיה אומר לאורי בהמון אהבה..." יאללה בוא הולכים להכשל... יהיה כייף!!!"
זהו להפעם!
תחשבו טוב,
יהיה טוב!
אורלי.