אני אמא

אני בנאדם מאד לחוץ.

כל דבר מכניס אותי למקומות ממש לא נחמדים.

כל דבר גורם לי למחשבות ש.. נגמר העולם.

בשנים האחרונות למדתי לנטרל את זה.

זה לא שאני לא נלחצת, אני פשוט מרגיעה את עצמי.

מכניסה את הדברים לפורופורציות נכונות,

שואלת את עצמי, מה הכי גרוע יקרה???

מה אני יכולה לעשות עם זה?

האם זה בדיוק מה שאני רוצה?

מה הן האופציות האחרות שיש לי? האם כדאי לי להשתמש בהן?

אז אחרי הלחץ וההסטריה הראשוניים, אני מצליחה לראות גם את הטוב ויותר חשוב מזה אני מצליחה להרגיע את עצמי.

גם אבא ידוע בלחץ שלו,

גם הוא נלחץ מאד מכל דבר,

לפני שיש לו משפט או איזה לקוח חשוב,

או אפילו משהו קטן יותר,

למדתי להניח לו לנפשו,

לתת לו ללכת לישון - (כייף לו הוא ישן כשהוא לחוץ...)

אורי  כבנם של שני לחוצים גם הוא לחוץ,

אם קורה שהוא לא מכין שעורי בית,

או ששכח ספר/מחברת בבית ספר.

או חלילה איבד משהו-

הוא כל כך נלחץ...

הוא מתחיל לבכות,

הוא ממש לא יודע איך לנטרל את הלחץ הזה ולעבוד איתו בהגיון.

הוא בוכה ונאטם וקשה מאד להגיע אליו.

לי קשה כשהוא ככה,

גם כי אני יודעת באיזה חוסר אונים הוא,

אני יודעת עד כמה קל להכנס למקומות האלה, ועד כמה קשה לצאת מהם.

שום דבר שאני אומרת או עושה לא ממש עוזר לי,

מה שגם אותי מביא למקום של כעס...

(בעצם על מה אני כועסת?? לא ברור לי..)

ממש לא יודעת איך להתמודד יותר,

אני כל כך יודעת לאיזה מקום רע מביא הלחץ הזה,

ואני כל כך לא רוצה שהוא יהיה שם,

ולא יודעת מה לעשות....

ברור לי שקודם כל אנחנו צריכים להוות לו דוגמא,

ברור לי שברגע שהוא יראה שאנחנו מתמודדים על הלחץ בצורה נכונה יותר,

הוא ילמד לנתב אותו נכון יותר.

אז זהו שזב תהליך,

בנתיים קשה לו וקשה לי...

יום קסום.

יום העצמאות החלטנו להדרים לכיוון חצרים, לבקר במוזיאון חיל האויר.

זה אחרי שכבר בקרנו ביד לשריון, במוזיאון חיל הים בחיפה, ואפיללו טיילנו לנו בגבעת התחמושת.

יצאנו בחכמה רבה מוקדם,

רב הדרך היתה נפלאה, ולקראת המטזיאון היה פקק,

כמובן שהיו אנשים מעצבנים שבמקום לחכות עם כולנו בפקק עקפו דרך העפר.

אורי מאד נהנה, שאל שאלות והתעניין,

היה קריר למדיי וטיילנו לנו שם בכייף.

ראינו מטוסים מן העבר,

סיפרנו לו את שאנחנו יודעים וזוכרים (לא הרבה..)

סיפרנו על מבצע אנטבה,

סיפרנו על העלת יהודיי אתיופיה,  כמובן שלא שכחנו לספר את חלקו של סבא אהרן במבצעים אלו.

אורי טיפס על מטוסים, שהיו שם,

חזרנו עכשיו מהר הרצל.

השנה החלטנו לקחת את אוריקי איתנו, שיכיר גם את אותם גיבורים מבני משפחתנו,

את חלקם אף אנחנו לא הכרנו פיזית.

 אנחנו גדלנו על סיפורם,

במסגרת שנת המשפחה בכיתה ב' חשוב היה לי שאוריקי שלנו יכיר גם אותם.

הבקר התחיל בלקנונרות נשמה בסופר הקרוב,

חמישה במספר.

שלושה בני דודים של אבא.

דוד שלי.

ודודה האהוב של אמא שלי.

אבא בצדק אמר שכדאי לעלות על הרכבת כאן ע"י הבית, כי אחרת יהיה עמוס מאד.

ואכן בחכמה רבה כך עשינו.

כבר אחרי תחנה הרכבת הקלה התמלאה, המוני המוני אנשים היו ברכבת.

הגענו להר הרצל, וירדנו, המוני אנשים הלכולכיוון ההר,

המון המון  חיילים - בכומתות מכל הצבעים ובמדים שונים.

הלכנו עם כולם ותוך כדי סיפרנו לאורי על תגי היחידה השונים,

על הכומתות והמדים, הכי הרשימו את הנסיך המדים הלבנים שלי חיל הים...

בהר הרצל שינו את הכניסהוקצת התבלבנו, היו שם המון שוטרים וחיילים,

היו חיילים עם עמדות מחשב שעזרו למצוא חלקה שורה..

חילקו מים, פרחים, נוסח של תפילה בדף קטן וכיפות למי שלא היה.

אבא היה מספיק חכם כדי לרשון במדוייק את מקום קבורתם של בני דודיו.

הלכנו עם ההמון ומצאנו את המקום,

הבינו איתנו את אורי, ששמע על האנשים, הבאנו איתנו נר נשמה וגפרורים, 

וזר פרחים קטן.

משפחתו שלאבא כל כך התרגשה מכך שהגעהו לשם.

הראשון שבקרנו אותו היה מאיר צינוירט .

אחר כך הלכנו לבקר את מתניה צינורט , שהיה אחיו של מאיר, הקברות נמצאים כל כך קרוב זה לזה.

לבסוף הלכנו לבקר את קיברו של מאיר מינץ, בן דד נוסף של אבא שהיה סא"ל בגבעתי ונפל אף הוא.

בדרך סיפרנו לאורי על כך שהקברים כולם דומים,

על צוללת דקר,

על חיילים אלו ואחרים, 

על אלו שנפלו,

ואלו שבזכותם אנחנו כולנו כאן.

משם הלכנו למשפחה שלי.

אצלנו נופלים הם בני דור תש"ח בתחילת בית הקברות הצבאי.

ראשון הלכנו ליעקב-חי מזרחי, אחיו של אבי, דוד שלי. שלצערי לא זכיתי להכירו.

הנחנו זר הדלקנו נר.

ואז הלכנו לקברו של אוריאל לוי, דודה האהוב של אמי.

שגם הוא נפל בתש"ח בקרבות על ירושלים, איש חיל הרפואה היה אוריאל (שכולם קראו לו אורי)

ע"י הקבר עמדה קצינה בדרגת סגן, קצינה בחיל הרפואה, עמדה שם עד שהגיעו בני משפחה, שלא יהיה קבר ללא מבקר.

חזרנו לחלקה של דוד שלי.

שם סבא אהרן - אבא שלי מוקף בילדיו ונכדיו השבט שהוא בנה לו,

וסיפר לכולנו על אחיו. (כל כך רוצה לצרף תומנה ישרא לא נותן לי..)

על היום בו נפל.

על הגעגןע.

היתה צפירה, ויזכור ונאומים והתקווה שכמו שאורמים תמיד "ביד המורה"  שרנו בקול רם ובגאוה.

ואז התחלנו לחזור הביתה,

שם ראה אורי עוד חיל חיל הים ובקש להצטלם איתו.

(ישרבלוג לא נותן לי לצרף תמונה..... מעצבן הישר הזה.)

יצאנו לרכבת הקלה נסענו לרמת אשכול, לבית הישן שאנו גדלנו בו.

(גם כאן רציתי לצרף תמונה..)

הלכנו למרכז ברמת אשכול אכלנו פאלפל..(ואורי אכל המבורגר)

נפרדנו לדרכנ.

יום הזיכרון.

תשע"ה.