אני אמא

 הימים האלה שאחרי חופשת פסח ימים טעונים הם.

קשה לו לאורי,

יום השואה מאד מאד מפחיד אותו ובצדק.

יום הזיכרון גם הוא קשה.

ביום א' הלכו תלמידי כיתה ד' להר הרצל, לפני כן המורה סיפרה להם שבהר הצל נמצא גם יד-ושם.

היא גם סיפרה להם קצת על המקום, זו כבר היתה סיה נהדרת להלחץ מאד.

בלילה שלפני הסיור, אורי לא נרדם, עד אחרי אחת שכב הילד במיטה ופחד, 

לא עזר שהסברתי שליד ושם לא לוקחים ילדים בכיתה ד'.

לא עזר שאמרנו שבטופס של הסיור לא כתוב יד-ושם.

בסופו של דבר, אחרי אחת הוא נרדם.

בבקר לקח לו המון זמן להתארגן וכמובן אחרנו לבית-ספר.

למחרת יום השואה שוב להיה קשה ביותר,

בשיחות שלי עם אורי הסברתי שמה שהיה אז לא יקרה היום.

הסברתי על הטכנולוגיה.....

ואורי אמר לי,

אני דואג שבמדינה שלנו יקרה משהו כזה  שהשנאה בן יהודים לערבים תביא לרצח של אנשים רגילים.
אז הסברתי...
שאצלנו בארץ מקבלים בני אדם.
שאפילו בכנסת יושבים מי שלא מאמינים במדינת ישראל.
שאנחנו חיים במקום בטוח.
שאנחנו מחנכים לאהבת אדם.
שאנחנו בישראל מבאים הנה מוסלמים מסוריה להרפא.
הילד נרגע.
 ואני נשארת המומה מידת הרגישות ואהבת אדם שלו.

בבית ספר קיבלו הילדים נר זיכרון שעליו שם של אדם שנספה בשואה,

הילדים נתבקשו בבית להדליק את נר הנשמה,

אנחנו הסתקרנו והלכנו לחפש את מרגוט פרנסקי באתר יד-ושם,

גילינו שהיא היתה ילדה כשפרצה המלחמה, 

לא ידוע מתי ואיך נספתה,

הייתי חייבת לתת נקודת אור לאורי,

לשמחתי מצאנו שאת דף העד ביד ושם כתבה אחותה, שיפרה

אז מיד סיפרתי לאורי שאחותה של מרגוט שרדה את המלחמה.

אורי חייך בשמחה.

אני חושבת שזהו פרוייקט מדהים כל כך מקרב כל אחד ואחת לאסון כל כך גדול,

אסון שמאד מאד קשה להבין את הגודל שלו, וסיפור אחד של אדם אחד הרבה יותר קל להזדהות.

גם עכשיו יושב אורי ומכין שעורי בית על סיפור הקשור בשואה,

מאד קשה לאורי להתמודד עם כך שהיהודים היו מושפלים,

שהם לא השיבו מלחמה,

שהיהודים שם בארופה של מלחמת העולם השניה לא התמרדו ונלחמו.

הוא כועס,

ממש כועס.

קשה להסביר את זה .....

זהו להפעם,

אורלי

אורי לומד בכיתה ד' בבית-ספר "יד-המורה" בירושלים.

זהו בית ספר משלב.

בית-הספר משלב ילדים על הספקטרום האוטיסטי בתיפקוד בינוני נמוך עם ילדים "רגילים"

(הרגילים במרכאות כי באמת אין ילד רגיל - כולם מיוחדים בהשקפת עולמי)

אני מאד אוהבת את בית הספר הזה, וכל פעם אני מגלה עוד סיבה למה-

למה בעצם בחרנו ביד המורה עבור הילד שלנו....

אתמול חגגו לאחת מבנות כיתת התקשורת בת-מצווה.

המשפחה חגגה לילדה והזמינה את בנות השכבה.

אנחנו קיבלנו תמונות בשידור חי מהאירוע.

תמונות כל כך מרגשות כל כך מקסימות.

ההתרגשות בשכבה היתה בשיאה,

זו הבת מצווה הראשונה שהבנות הולכות, כחברות לכיתה.

הן הכינו לכבוד כלת המסיבה ריקוד.

הן התקשטו והתלבשו, חלק מן האמהות הצטרפו לבנות,

כולן היו לבושות בשמלות יפיפיות, ושיער פזור.

שמחות ובעיקר משמחות את כלת החגיגה.

כן, בת מצווה שכולם באים זה דבר רגיל,

אבל מסיבת בת-מצווה שבה החוגגת היא ילדת על הספקטרום האוטיסטי,

וכשכולן באות...

כשכולן חוגגות איתה יחד.

מחנכת הכיתה היתה במסיבה ואפילו מנהלת בית הספר הגיעה לומר מזל-טוב.

זה לא מובן מעליו. ממש לא.

אני בטוחה שלהורים לא קל לגדל  שהוא לא כמו כולם..

אני בטוחה שלא קל לחגוג בת מצווה בכיתה ד' (רב הילדים הם בני 9-10)

אני בטוחה שיש חששות ויש מחשבות.

ואני כל כך שמחה שבבית-ספר של אורי מראש מחנכים את הילדים ש-

כולם שונים וכולם שווים.

בחברה שבה אנחנו חיים,

בה האלימות, ההתנשאות, האנוכיות חוגגים,

טוב לי לדעת שאורי נמצא במקום אחר.

אז כן אין ספק שזה אנחנו בבית, אבל זה גם מסר מאד ברור וחד משמעי מבית ספר.

בו הכל עושים יחד,

שיעורים, טקסים, ריקודים, מרתון....

כל אחד לפי היכולת שלו (וטיפה יותר כי חייבים לאתגר).

זו רק סיבה אחת למה אני כל כך אוהבת את יד-המורה.

 לך קסם של ילדה אאחל מכאן,

המון המון מזל טוב,

הרבה הצלחה והמון חיוכים!

מאחלת לך שתמיד יקבלו אותך ויחבקו אותך

ושתמיד תמיד תהי שייכת.

להורייך אגיד יישר כח, מאחלת לכם נחת.

תחשבו טוב,

יהיה ממש טוב,

אורלי