הימים האלה שאחרי חופשת פסח ימים טעונים הם.
קשה לו לאורי,
יום השואה מאד מאד מפחיד אותו ובצדק.
יום הזיכרון גם הוא קשה.
ביום א' הלכו תלמידי כיתה ד' להר הרצל, לפני כן המורה סיפרה להם שבהר הצל נמצא גם יד-ושם.
היא גם סיפרה להם קצת על המקום, זו כבר היתה סיה נהדרת להלחץ מאד.
בלילה שלפני הסיור, אורי לא נרדם, עד אחרי אחת שכב הילד במיטה ופחד,
לא עזר שהסברתי שליד ושם לא לוקחים ילדים בכיתה ד'.
לא עזר שאמרנו שבטופס של הסיור לא כתוב יד-ושם.
בסופו של דבר, אחרי אחת הוא נרדם.
בבקר לקח לו המון זמן להתארגן וכמובן אחרנו לבית-ספר.
למחרת יום השואה שוב להיה קשה ביותר,
בשיחות שלי עם אורי הסברתי שמה שהיה אז לא יקרה היום.
הסברתי על הטכנולוגיה.....
ואורי אמר לי,
אני דואג שבמדינה שלנו יקרה משהו כזה שהשנאה בן יהודים לערבים תביא לרצח של אנשים רגילים.
אז הסברתי...
שאצלנו בארץ מקבלים בני אדם.
שאפילו בכנסת יושבים מי שלא מאמינים במדינת ישראל.
שאנחנו חיים במקום בטוח.
שאנחנו מחנכים לאהבת אדם.
שאנחנו בישראל מבאים הנה מוסלמים מסוריה להרפא.
הילד נרגע.
ואני נשארת המומה מידת הרגישות ואהבת אדם שלו.
בבית ספר קיבלו הילדים נר זיכרון שעליו שם של אדם שנספה בשואה,
הילדים נתבקשו בבית להדליק את נר הנשמה,
אנחנו הסתקרנו והלכנו לחפש את מרגוט פרנסקי באתר יד-ושם,
גילינו שהיא היתה ילדה כשפרצה המלחמה,
לא ידוע מתי ואיך נספתה,
הייתי חייבת לתת נקודת אור לאורי,
לשמחתי מצאנו שאת דף העד ביד ושם כתבה אחותה, שיפרה
אז מיד סיפרתי לאורי שאחותה של מרגוט שרדה את המלחמה.
אורי חייך בשמחה.
אני חושבת שזהו פרוייקט מדהים כל כך מקרב כל אחד ואחת לאסון כל כך גדול,
אסון שמאד מאד קשה להבין את הגודל שלו, וסיפור אחד של אדם אחד הרבה יותר קל להזדהות.
גם עכשיו יושב אורי ומכין שעורי בית על סיפור הקשור בשואה,
מאד קשה לאורי להתמודד עם כך שהיהודים היו מושפלים,
שהם לא השיבו מלחמה,
שהיהודים שם בארופה של מלחמת העולם השניה לא התמרדו ונלחמו.
הוא כועס,
ממש כועס.
קשה להסביר את זה .....
זהו להפעם,
אורלי