אני אמא

כל היום ירד גשם.

בצהרים אמרתי לאוריקי שנרד יחד לשלוליות,

אבל,

יותר עינין אותו המחשב לצערי הרב...

אז הה לנו יום בית.

שיחקנו,

אבא משחק עם אורי קלפים, פוקר... ו-21...

21 עוד איכשהו אפשר להגיד הילד לומד חשבון.

פוקר הם נהנים לשחק יחד, כיף  לראות אותם שנהם על הריצפה משחקים יחד.

אחרי כל משחקי ההימורים,

שאלתי את אורי עם הוא רוצה לעשות איתי דפי עבודה או לשחק משחק.

אורי בחר בדפי עבודה,

הוצאתי לו כל מיני דפים מהאינטרנט.

היה כייף לעבוד איתו.

אחר כך נזכרתי שפעם מזמן מזמן כשהייתי מחנכת של כיתה א',

קניתי ספרונים בהם סיפורים לתחילת קריאה,

חיפשתי אותם בארון, ומצאתי אותם מאובקים ומחכים לאורי שלנו.

הוצאתי אותם ושאלתי אותו אם בא לו לנסות לקרוא לבד,

אמרתי לו שאות עם קמץ או פתח הצליל שלה הוא a- ונתתי לילד לקרוא,

ואורי שלנו קרא,

חלק מהמילים ממש קרא,

חלק אחר הוא ניחש על פי ההגיון שלו - והשלים מילים כפי שנראה לו,

איזה חיוכים של אושר היו על פניו של האוצר שלנו כשהוא הבין שהוא באמת קורא....

אחר כך הוא רץ לאבא וקרא גם לו.

הילד שלנו מתחיל לקרוא,

זה כל כך כל כך ... מרגש.

עכשיו הדילמה....

לעודד אותו לקריאה??? ללמד אותו לקרוא??

להציע לו לקרוא עוד או אולי לחכות שזה יבוא ממנו??

ואז מה יהיה בכיתה א'?

או אולי להשאיר את זה ככה...

מה שכרגע נראה לי הכי נכון זה,

ללכת לפי הקצב והרצון של אורי,

להציע לו ולחכות לראות לאן אוריי יוביל אותי....

אני רק מקווה שאצליח לעמוד ברצון העז שלי ללמד אותו,

אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה מצויין, אני גם יודעת שזה לא ממש נכון...

אני צריכה לזכור, ללכת בקצב של אורי.

דבר נוסף, אתמול היינו בביקור בבית ספר נוסף - בית ספר פרנקל.

אכתוב אני ממקווה פוסט מסודר על זה,

בימים הקרובים.

שבוע נהדר!

חודש יוני הוא החודש הכי קשה למורים...

תעודות, ציונים,

מסיבות סיום...

לי היה ספר מחזור,

והיתה לי מצגת של כיתה ו'.

היה יומהולדת של אורי (או אולי נגיד המשך החגיגות ממאי...)

הבטיז'אדו שהיה מרגש מאד,

ולהכין הזמנות למסיבת סיום,

והימים האחרונים היו באמת הסטיריים.

זהו.

נגמרה השנה הזו.

צלחתי אותה ךמרות שמאד מאד פחדתי וחששתי מהשנה הזו.

חזרתי מהשבתון בלי הרבה כוח וחשק,

אבל עצם זה שעבדתי חצי משרה, מעט שעות.... עשה את העבודה.

ביום חמישי היתה לנו מסיבת סיום לתלמידי בית הספר,

לקחתי את אורי איתי.

כל כך ההיתי גאה להיות שם איתו,

הוא ישב והקשיב ומחא כפיים ושר עם הילדים.

הייתי גאה להיות עם הבן שלי.

קצת קשה לי להסביר אבל מן תחושה כזו של....

הנה זה הילד שלי, תראו לכם איזה קסם של ילד.

חברה לעבודה באה עם שני ילדיה הקטנים,

האחד בן 5 חודשים והשני בן שנה וחצי,

החזקתי את הקטנצ'יק בידיים, ושיחקתי איתו,

אורי הסתכל עלי במבט של-

מה את משחקת עם תינוק כשאני כאן על ידך...

מן קנאה כזו.

תלמידה שלי בוגרת כיתה ו' כתבה לי מכתב מאד מרגש, 

בו היא מודה לי שהאנתי בה, ונתתי לה להאמין שהיא יכולה ומסוגלת ללמוד אנגלית.

מאד התרגשתי.

זה לחלוטין לא ברור מאליו.

התרגשתי גם מעצם המכתב, גם מזה שזה מאותה ילדה מסויימת,

גם כי, הרי אני עשיתי מה שעשיתי מתוך אהבה לילדים אותם אני מלמדת,

וגם כי זה בעצם מה שרציתי, שהיא תאמין בעצמה, ומשם השמייים הם הגבול.

עכשיו יש לי כמה ימי חופש,

אחר כך השתלמות...

אחר כך נסיעה עם אבא ואורי.....

ואז אוריקי יוצא לחופש,

ואז... כבר כמעט חוזרים לעבודה.

חופשה נעימה ומאד מאד בטוחה!

ושבת נהדרת

נזכרתי.....

אורי בקש 3 בתים,

אחד בירושלים.

השני במודעין כי אני כל כך רטוצה לעבור לשם.

והשלישי בתל-אביב על-יד איל אחיו.

בדרך כלל הבלוג הזה הוא בלוג מלא אופטימיות אהבה ואושר.

ואכן.

אנחנו אופטימים אוהבים ומאושרים.

בזמן האחרון מאד קשה לי בעבודה. האמת שזה מתחילת השנה,

אני זועקת לעזרה ועזרה אין,

אני צורחת הצילו ... אבל מרגישה שמיד מפילים עלי עוד תיקים.

אני מרגישה שלי כבר אין מקום במערכת החינוך.

די, אחרי 22 שנים אין לי כוחות יותר.

לא להנחתות,

לא לתלמידים,

לא להורים שלהם,

לא לצוות ש"כאילו" הוא הכי בעולם.

לא להשתלמויות.

לא לכתיבה של תוכניות עבודה,

ובעיקר אין לי כוח להגיע הביתה הרוגה והרוסה.

מושפלת וכאובה (פיזית ורגשית),

חסרת סבלנות.

עם סוכר לא מאוזן.

כל זה כמובן משפיע על כל מה שקורה כאן בארמון שלנו.

אני חסרת סבלנות...

  אורי מגיב מיד.

  אבא מגיב מיד.

אני לא מריגשה טוב.

  אבא נלחץ מזה...

  אורי נלחץ מזה.

אני לא מתפקדת,

  הבית נראה בהתאם.

בסוף השנה אני יוצאת לשבתון.

אני כל כך רוצה לפתוח לעצמי דלת לעולם אחר.

כל כך רוצה לא לחזור למקום שלא טוב לי בו.

אילו רק היה לי כדור בדולח שהיה אומר לי -

היי תעשי כך וכך ותצליחי.

לאורי יהיה אוכל, לאוצר לא יחסר כלום.

אבל אין כזה, והדרך היחיידה זה לקחת סיכון.

ברור שאני צריכה ללכת-

לכבוש יעד חדש.

להיות טובה במשהו אחר.

הלוואי שידעתי במה.

הלוואי שידעתי שאכן אצליח.