אני אמא

בדרך כלל הבלוג הזה הוא בלוג מלא אופטימיות אהבה ואושר.

ואכן.

אנחנו אופטימים אוהבים ומאושרים.

בזמן האחרון מאד קשה לי בעבודה. האמת שזה מתחילת השנה,

אני זועקת לעזרה ועזרה אין,

אני צורחת הצילו ... אבל מרגישה שמיד מפילים עלי עוד תיקים.

אני מרגישה שלי כבר אין מקום במערכת החינוך.

די, אחרי 22 שנים אין לי כוחות יותר.

לא להנחתות,

לא לתלמידים,

לא להורים שלהם,

לא לצוות ש"כאילו" הוא הכי בעולם.

לא להשתלמויות.

לא לכתיבה של תוכניות עבודה,

ובעיקר אין לי כוח להגיע הביתה הרוגה והרוסה.

מושפלת וכאובה (פיזית ורגשית),

חסרת סבלנות.

עם סוכר לא מאוזן.

כל זה כמובן משפיע על כל מה שקורה כאן בארמון שלנו.

אני חסרת סבלנות...

  אורי מגיב מיד.

  אבא מגיב מיד.

אני לא מריגשה טוב.

  אבא נלחץ מזה...

  אורי נלחץ מזה.

אני לא מתפקדת,

  הבית נראה בהתאם.

בסוף השנה אני יוצאת לשבתון.

אני כל כך רוצה לפתוח לעצמי דלת לעולם אחר.

כל כך רוצה לא לחזור למקום שלא טוב לי בו.

אילו רק היה לי כדור בדולח שהיה אומר לי -

היי תעשי כך וכך ותצליחי.

לאורי יהיה אוכל, לאוצר לא יחסר כלום.

אבל אין כזה, והדרך היחיידה זה לקחת סיכון.

ברור שאני צריכה ללכת-

לכבוש יעד חדש.

להיות טובה במשהו אחר.

הלוואי שידעתי במה.

הלוואי שידעתי שאכן אצליח.

לא כתבתי כבר כמעט שבועיים וזה לא שאין מה.

יש ועוד איך יש.

קשה לי בעבודה,

אני עוברת ימים לא קלים שם,

 וכך הולכים לי כל הכוחות.

אבל כדי שלא אשכח אספר ש...

אוּרי אמר לי:

"אמא את מושלמת" 

(חברות שלהן ילדים בגיל התבגרות אמרו לי להקליט אותו ולהשמיע לו בגיל 16..)

בערב כששרתי לו את שיר היקינטון (של לאה גולדברג)

הוא אמר לי ..."אמא את שרה לי כל  כך יפה!"

(ואני בכלל ידועה כאחת ששרה ליד המנגינה..)

אז תגידו לי, נכון בשביל זה שווה לי לשמור על עצמי??

לא לתת לעבודה ולאיכס שבה להשתלט על חיי.

לא לתת להם לגרום לי לכאלה כעסים שאחר כך הסוכר שלי משתגע,

ואני לא מצליחה להיות

 אמא לאוּרי,

 ובת זוג לאבא..

ובעקר

אני לא מצליחה להיות אני לעצמי.

יומטוב!

זהו,

שנת הלימודים הסתיימה.

אני לא מאמינה ש...

זה נגמר.

לסכם שנה??

לי אישית היתה שנה טובה בעבודה,

עם כל הכעסים ועם כל הדברים הפחות נחמדים.

קיבלתי בסופו של דבר הערכה על מה שעשיתי.

קיבלתי הרבה פירגון.

שנה הבאה???

אלמד אנגלית, ארכז מחשבים.

ובשום אופן לא אצא להשתלמויות.

בטח לא בשעות אחר הצהרים,

אלה שעות קדש לאושר שלנו לאוּריקי שלי.

כל מה שעשיתי השנה היה בשעות הלילה המטורפות.

(ספר מחזור, מצגות, עיתון בית הספר באנגלית, כל הדפים המעוצבים, כל דפי העבודה ....)

כי רציתי והיה חשובלי את אחר-הצהרים להקדיש לאוּריקי שלי.

כל כך חיכיתילו כל כך רציתי בו...

ולו ורק לו מוקדשים שעות אחר הצהרים.

מיום ה' למשך שבוע השתלמות ואחר כך החופש האמיתי.

(בקיץ לא הכפת לי כל זמן שאוּריקי במסגרת..)

זהו אז חופשה נפלאה שתהיה לי... ולמורים האחרים בבלוגיה.

והרבה הרבה הרבה מנוחה.

זה הפוסט משנה שעברה.

מעניין לקרוא את זה...