(פעם שלישית שאני כותבת את הפוסט הזה)
קופיף ליווה את אוּרי מאז שנולד.
אוּרי אהב אותו.
מאד.
קופיף היה חום, עם זנב ארוך אותו אוּריקי שלנו אהב ללטף.
קופיפי היה חלק מן המשפחה הקטנה שלנו,
אוּרי נהג לשים אותו על הכתף שלו ולומר לו אל תדאג קופיפי אני כאן..(כמו שאבא אומר לו)
אני על פי אוּרי היתי אמא של קופיף והוא עצמו אבא שלו.
כתבנו ביחד אורי ואני בעקבות "לבד על המרבד" את ...
"קופיף על המרבד".
כשהיה אוריקי שלנו
עצוב,
כועס,
עייף,
או וסתם רצה שקט לעצמו לקח את קופיף ובססס (המוצץ) ליטף את זנבו-
ונרגע.
הוא סיפר לו את הקורה לו אצל לאה, או בכלל,
ונרדם איתו ועם בססס בכל לילה ולילה.
כל זה עד שבת האחרונה.
מעשה שהיה כך היה,
החלטנו לנסוע לבקר את לימור אי שם בסוף הארץ...
בדרך כדרכם של מכוניות גם המכונית שלנו רצתה אוכל-
כלומר דלק,
עצרנו בתחנה בשער הגיא,
אבא יצא למשאבה.
אמא אוּרי וקופיף יצאנו לחנות.
אוּרי רצה לקנות ללימור פרחים,
אמרתי לו שזה רעיון מצויין אבל כדאי שנקנה לה יותר קרוב אליה כדי שלו יבלו.
אוּרי קצת כעס. וכנראה שזרק את קופיף,
ואני לא שמתי לב.
אבא גמר לתדלק, קרא לנו ונכנסנו לאוטו.
התחלנו לנסוע ופתאום גילנו שאין קופיף...
לא יכולנו כבר לחזור,
אמרנו לאוריקי שאנחנו מאד מצטערים, עכשיו אין קופיף.
אין לנו אפשרות לחזור.
בדרך הוא בקש אותו מספר פעמים ובכל פעם אמרנו לו שקופיף אבד.
הוא נשאר בתחנת הדלק.
בתחנת הדלק הבאה ראיתי קוף אחר.
כתום עם סגול עושה רעשים , רק בלי זנב.
בעיני אוּרי הוא מצא חן, קנינו לו אותו.
המשכנו את דרכנו ללימור.
אוּריקי מאד נהנה שם.
הילדים של השכנים שלה שיחקו איתו.
הוא שיחק עם החיות שלה (חתולים וכלב...)
קנינו בגדים בזול (זו ההנאה שלי...)
ואכלנו טעים במסעדה בזכרון יעקב.
אוּרי לא ממש נח כל היום הזה.
בדרך חזרה הוא היה מאד עייף,
אבל לא הצליח להרדם, הוא רצה את קופיף שלו.
הקוף החדש לא ענה על הדרישה.. אין לו זנב אוּרי אמר.
העלתי רעיון שבחזרה נכנס לתחנת הדלק,
אולי איש נחמד מצא את זה ונתן להם לשמור...
דברתי עם בעל התחנה שאמר שהוא יבדוק.
אוּרי שאל מי היה בטלפון וספרתי לו.
אמרתי לו שאנחנו רוצים לנסוע לראות אולי נמצא את קופיף.
והוא בתגובה אמר שהוא מאד אוהב את קופיף ומתגעגע לו.
ובטח קוף חדש ישמח כשקופיף שלו יחזור.
אמרתי לו שבכלל לא בטוח שנמצא ואנחנו רק מנסים.
לי בלב היתה תחושה - או אולי זו היתה משאלת לב, שנמצא את קופיף שם.
עשינו סיבוב גדול וחזרנו לתחנת הדלק,
ו...
קופיף לא נמצא.
חזרתי לאוטו ואמרתי לאוּריקי שאני מאד מצטערת אבל לא מצאנו את קופיף,
ראיתי את האכזבה והעצב על הפנים שלו.
אוּרי אמר לי אבל אני אוהב אותו, ועכשיו אני עצוב.
אמרתי לו:
"אני יודעת שאתה עצוב ומאוכזב, גם אני מאוכזבת ועצובה,
אבל לא נורא חמוד בבית יש המון חיות פרווה תבחר לך אחרת."
ליטפתי אותו והרגשתי את העצב הגדול הגדול שלו.
לאט לאט אוּריקי נרדם.
ואז...
אני התחלתי לבכות.
בכיתי על האכזבה שלו.
היה לי קשה כל כך לראות אותו עצוב ומאוכזב.
הייתי מוכנה לעשות כל דבר שבעולם,
העיקר להקל עליו את העצב.
אבא אמר שזהו שיעור טוב...
הוא ילמד שאפשר להקשר לדברים אחרים.
הוא ילמד שהוא צריך לשמור על דברים שלו.
הוא ילמד שקורה שדברים הולכים לאיבוד.
הוא ילמד שאבאמא יעשו הכל כדי לעזור לו,
ולא תמיד הם יצליחו , אבל תמיד יהיו שם בשבילו.
אני יודעת שכל זה נכון, אבל....
לא הצלחתי לעבור את שלב האכזבה שלו...
ועכשיו? מה בחר אוּרי לחבר,
האמת הוא עוד לא בחר,
בערב הוא לוקח המון חיות פרווה למיטה, מלטף אותו ואומר להן,
"אתן חברות שלי אל תעלמו לי אל תפלו לי מהמיטה.
אני אוהב אותכם."
לי קשה עם זה שזה מעין שלב שאוּריקי עבר,
אוּרי למד להתאכזב.....
הלוואי שזה יקרה לו כמה שפחות.
אני כל כך אוהבת אותו כל כך קשה לי לראות אותו עצוב.
(גם עכשיו כשאני כותבת את הפוסט דמעת עומדות בעיניי...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי