אני אמא

כפי שכתבתי אורי לא כל כך רצה לצאת,

אחרי שיחות איתו הבנתי שהוא רוצה לצאת אבל, חושש.

ולכן אמרתי שאצא איתו,

אחרי כן נבהלתי מאמירה של עצמי,

ובסופו של דבר הבנתי שא אני רוצה שהוא לא יחשוש ויוכל בעתיד לצאת לבד

אני צריכה לתת לו את הזרת שלי לביטחון.

אז ביום שישי שלפני סוכות יצאנו יחד אורי ואני לטיול. קדם לזה קנייה של אוהל, ושק שינה.

אני וגם אורי התרגשנו מאד לקראת הטיול הזה.

אני לא ישנתי בשטח המון המון שנים - חששתי מכך מאד, גם בגלל כאבי הגב הקבועים שלי,

גם בגלל שגם כילדה לא הכי אהבתי נהנתי מטיולי שטח.

אבל המטרה, והרצון לתת לאורי זרת לעזרה גברה ויצאתי לטיול.

הגענו לחניון בנס הרים, הילדים נתבקשו להקים א ההולים שלהם.

החניכים הגדולים יותר הקימו את ההולים שלהם בשניות ובאו לעזור ולסייעלקטנים.

ואז עמד לו האוהל לתפארת, והילדים הלכו לפעולת צופים.

הילדים קיבלו את החוקים,

אין ללכת לבד לשירותים.

כובע משבע בבקר עד שבע בערב..

לא שופכים סתם מים.

מקשיבים ומכבדים את המדריכים.

היינו שלושה הורים, ישבנו יחד שוחחנו וקיטרנו שאין קפה...

מאוחר יותר התקיימה קבלת שבת וארוחת ערב שהחניכים משכבות ז' וח' הכינו.

מרגש לראות קבוצה של מאה ילדים יושבים יחד שרים שירי שבת, ואוכלים ארוחת ערב שילדים הכינו.

הילדים סיימו והלכו לרחוץ את הכילים, נלכתחילה נתבקשנו להביא כלי פלסטיק רב פעמיים,

וילד שלא הביא אכל על קרש חיתוך....

שוב נתקבצו הילדים בקבוצות שלהם שוחחו שיחקו, והיו נערים ונערות צערים ומקסימים...

בכיבוי אורות אורי נכנס לאוהל לא לפני שהמדריכה שלו בדקה שהוא לבוד בבגד שינה מספיק חם,

אורי בקש שאבוא להיותאיתוף וכך עשיתי.

ששטף שיניים ושהכל בסדר.

ילדים בני 9 שפעם ראשונה ישנים מחוץ לבית בלי הורים....

החלו לעשות חגיגת ממתקים, .

ולהשתולל...

מדהים היה לראות את המדריכות שלהם, מציבים גבולות, קשובים דואגים וכל כך אחראיים.

אורי מהר מאד נרדם ואני שכבתי לי שם על המזרון שטח,

מקשיבה להשתללות שלי הילדים.

בין חגיגת הממתקים והרצון של הבנים להציק לבנות או של הבנות להציק לבנים.

בנות הרגשו רע והמדריכות היו שם בשבילהן,

היקיאו והמדריכות נתנו להן את האוהל שלהן וישנו בעצמן תחת כפת השמים.

לילה שלם הם לא ישנו הילדים המקסימים האלה, והמדיכרות, גם הן...

נסו להשתיק ולהרגיע לחבק ותמוך.

בשש בבקר כבר העירו את כולם לארגן את השטח,

לנקות את השטח לארגן אוהלים.

שוב הגדולים היו לעזרתם של הקטנים,

עזרו לגלגל שקי שינה ולקפל אוהלים.

בשלב זה אני כבר בקשתי מאורי לפרוש הביתה.

לילה לבן, וזה שלא היה לי אוכל זמין, גרם לסוכר שלילצאת מכלל איזון.

התקשרתי למאר שיבואלאסוף אותי ואורי המשיך עם חבריו.

בערב הילד חזר,

מאושר, שזוף עם עיניים נוצצות

סיפר על העטלפים שראה,

על כך שהוא נפל מספר פעמים והצמידו אליו חניך גדול יותר שילך על-ידו.

שהוא מצא מקלות שבעזרתם נעזר והלך בדרך.

הדהימו אותי בני ה-15-16 האלה נערים ונערות מדהימים,

אחראיים.

חכמים,

עם כלכך הרבהשממחת נעורים ואידיאלים.

עם כל כך הרבה אהבת אדם.

ילדים יפים וטובים מכילים עוזרים....

לוקחים עליהם אחריות.

אני יודעת שמעשיתי נכון שיצאתי איתו לטיול.

אני יודעת שעשיתי נכון ללכת הביתה בבוקר.

אני יודעת שהבן שלי גדל בטיול הזה.

כמה ימים לאחר הטיול אורי אמר לי,

"אמא אני חושב שאת הטיול הבא אני יכול לצאת לבד."

ידעתי שככה יהיה.

הוכחתי לעצמי שוב מה שתמיד ידעתי....

כל אמא יודעת מה נכון לילד שלה, תמיד האמנתי בזה.

זהו פוםט על סוכות....

תחשבו טוב,

יהיה ממש טוב..

אורלי