חזרתי עכשיו מבית-ספר של אורי.
נשארתי שם אחרי שהבאנו אותו כדי להיות בטקס לזכר יצחק רבין.
ערכו את הטקס ילדי כיתה ה' עם המחנכים שלהם.
כבר כתבתי לא פעם שיד-המורה הוא בית ספר משלב,
ילדים עם ליקויים בתקשורת בתיפקוד בינוני נמוך, עם ילדים "רגילים".
היה מרגש, לשמוע ילדים מצטטים את נאומו של רבין.
היה מרגש לראות אותם רוקדים, לשמוע אותם שרים.
ומה שהכי היה מרגש היה לראות מאה אחוז מהתלמידים משתתפים.
גם כאלה שממש מתקשים, תמכו בהם עזרו להם והם התעלו על עצמם ועשו,
הכי טוב שהם יכולים.
הסתכלתי גם על הילדים שישבו בקהל,
גם כאן ישבו ילדים "רגיליים" וילדי תקשורת,
מעורבבים בינהם,
לא תמיד אפשר היה להצביע מי שיך לכיתה רגילה ומי בכיתת תקשורת.
ילדים שהתקשו יצא עם מורה או סייע החוצה, נרגע וחזר.
ילד שהרעש היה לו חזק מיד שם ידיים על האוזניים, ומידי פעם הוריד אותן.
ילד שקשה לו לשבת עמד... והתיישב.
דווקא בימים אלה שהקיצוניות כל כך חזקה,
דווקא עכשיו שהסובלנות רחוקה כל כך,
חשוב כל כך חשוב, לזכור ולהזכיר, שכולנו בני אדם,
כולנו שמחים לפעמים, ועצובים לפעמים,
כולנו אוהבים יותר ואוהבים פחות.
לכולם יש משפחות וחברים.
לכל אחד יש את הדיעה שלו,
ואנחנו נקבל אותה גם אם היא ממש אבל ממש שונה משלי.
אני נהננתי מהטקס,
נהננתי מהביחד,
נהננתי מהמסרים,
נהננתי מכשרונות שיש לתלמידים.
נהננתי לראות את אוריקי יושב מסתכל..
בסוף, רציתי ללבות את אורי לכיתה
אוריון לא הרשה לי.
הילד שלי גדל,
אז הלכתי הביתה...
שבת נפלאה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי
