אני אמא

בכיתה של אורי הנהיגה המורה נוהג בו תלמידי הכיתה מתקשרים לילד שחולה.

שואלים לשלומו, מספרים לו על הקורה בבית הספר ונותנים שיעורי בית.

בימים האחורנים אורי היה בבית, סיפרתי על כך בפוסט הקודם,

בימים אלה אוריקי קיבל כל כך הרבה טלפונים,

הודעות SMS והודעות ווטסאפ.

אורי חיכה לטלפונים האלה והן היגיעו.

חלק מהשיחות קצרות,

חלקן ארוכות יותר.

חלקן עיניניות...

וחלקן שיחות על אה ועל דא.

עם כל שיחה ושיחה אורי שמח,

כל שיחה עזרה לו עוד קצת להחלים.

כל שיחה נשמעה מהצד טובה יותר מקודמתה.

ואורי אפילו אמר לי, "איזה כיף לי כולם בכיתה אוהבים אותי"

תודה להורים ןהילדים המדהימים של כיתה א1 בבית ספר יד המורה.

ותודה ענקית למחנכת הכיתה שדואגת גם לפן החברתי בכיתה.

ונושא שני.

ראיתי היום שחושבים לסגור את ישראבלוג.

לי זה יהיה מאד עצוב.

אני נמצאת כאן כבר עוד מעט 7 שנים.

מאז שאורי נולד,

הכרתי פה אנשים מיוחדים.

אני כותבת את קורותיי וקוראת את את קורותהם של חבריי לעולם הבלוגים.

קיבלתי עצות טובות ולפעמים פחות טובות.

אני אישית גם מאד אוהבת את הפורמט של ישרא.

נוח לי.

אז , אני מחזיקה אצבעו ומקווה שזה לא יקרה...

מקווה מאד מאד שימצא פתרון 

והבית שלנו ישאר על קנו.

אני אבקש מכל מי שקורא כאן להכנס לדף העצומה ולחתום 

שיהיה שבוע נהדר!

אתמול והיום אוריקי לא הלך לבית-ספר.

הוא לא מרגיש טוב,

משתעל מאד,

מעט חום,

ובעיקר אין לן כוח, לא לשחק ולא לקרוא ולא לצייר,

הוא בעיקר צופה בטלוויזיה.

ומעט משחק במחשב.

אתמול אבא לקח אותו לרופא,

והרופא שבדרך כלל לא אוהב לתת תרופות,

אלא מאמין שלגוף כוח לרפא את עצמו נתן לאורי שני סוגים של משאפים,

וקבע - לאורי יש דלקת בסינפונות.

אתמול חיפשנו את התרופות והמסכה הזו איתה צריך לתת את המשאף, 

לא מצאנו בבית מרקחת ע"י הבית,

הבוקר נסענו למרכז העיר לבית המרקחת ושם מצאנו.

בחזרה עברנו דרך הספר לספר את אורי.

הפעם אורי הסתפר קצת שונה וזה כל כך יפה לו.

ואז חזרנו הביתה.

אורי עשה מעט שיעורים,

ובגלל שהוא לא במייטבו, סף התיסכול מאד נמוך,

והוא החל לבכו, שאין לו כוח, ואין לו חשק.

הרפתי ממנו.

אמרתי שינוח קצת ומאוחר יותר נראה מה נעשה.

קשה היה להרגיע את אוריקי שלנו.

עכשיו הוא צופה בטלוויזיה,

ועל סף הרדמות.

אני כל כך לא אוהבת שהוא חולה.

כל השמחה שלו יורדת,

כל הצחוקים.

הוא בוכה ומקטר, ולא טוב לו.

ווהוא לא כל כך יודע לומר מה באמת מפריע לו.

ולי כל שנותר לעשות זה,

לחבק,

ולנחם,

לנסות לתת אקמולי או משאף.

ולקוות שזה יגמר מהר.

רק בריאות....

לפני איזה זמן חברה הכירה לי את השיר המקסים הזה.

ואני שומעת אותו שוב ושוב.

הלוך וחזור.

אני מרגישה שזה באותה מידה יכוללהיות ילד של אמא....