אני אמא

אני משכתבת את המכתב של אוריאל לוי ומביאה אותו כאן.

במקומות שיש סימן (-) פשוט לא הצלחתי להבין...

מה שמאד מרגש הן מילות הסיום במכתב והפטריוטיות הרבה.

חתיכת הסטוריה יש במכתב הזה....

דבר נוסף ששמתי לו לב, הוא העובדה שהוא כתוב בכתיב חסר (כך גם אני ניסיתי לשכתב...)

ושמשום מה אין סימני שאלה( כך זה במקור)

14-3-1948

ללאה היקרה

              שלום רב,

הנני כותב לך שורות מספר אלה להודיעך כי אנו מרגישים טוב, אקווה כי בהגיעכם מכתב זה תמצאו בכי טוב. ראשית אבקש את סליחתך על שלא כתבתי לך עד עתה, הסבר לכך הוא שלא היתי זמן רב בבית, וכי היתי עסוק מאד, עתה קיבלתי 48 שעות חפש ואני מנצל הזדמנות זו לכתוב לך.

ראשית מה שלומך ומה שלום מונטי היקר איך אתם מרגישים אני מקווה שהכל אצלכם כשורה. אצלנו כפי שאני מקווה אתם שומעים המצב שמח במקצת מתחוללים קרבות במקומות שונים בארץ, ישנם הרוגים ופצועים ובכל זאת רוחנו איתנה ונמשיך במלחמה זו עד הסוף כי רק שתי דרכים נשארו לנו כעת

"דרור או מוות".

אצלנו במשפחה כלם מרגישים טוב. אמא מרגישה יותר טוב ברגל ומתגעגעת אליכם מאד. בבית כלם מגוייסים, רפאל משרת בגיוס מלא עם תלבושת מלאה ,שאלתיאל נמצא בפלוגות המחץ ואני ממשיך עוד בתפקידי בנוטרות כך שלפעמיים יוצא שאף אחד מאיתנו איננו בבית, אמא כידוע לך סובלת מזה אך נקווה שתתגבר ותתרגל למצב הזה.

 להווי ידוע לך כי יוסף דאר ברח מבית הסהר המרכזי בירושלים עם עוד 11 אסורים, ועכשיו הוא נמצא במקום מבטחים.

אני מצרפת את אותו מכתב שכתב אוּריאל לוי ז"ל דודה של אימי,

מקווה שניתן יהיה לקרוא ממנו...

אעדכן מחר לאחר הטקס בבית הספר.

אוּרי נקרא אוּרי בגלל השיר של רחל "עקרה", על כך כתבתי בפוסט הזה.

במשפחה המורחבת יש כמה וכמה אוּריים, הנקראים על-שמו של אוּריאל לוי דוד של אימי שנהרג במלחמת השחרור.

לפני זמן מה נמצא מכתב שכתב אוריאל לאחותו לאה שחיה אז בלונדון.

מכתב ברוח הימים ההם, מלא פתוס ואהבת מולדת.

לפני ימים מספר הזכירה לי אימי את המכתב הזה, מיד חשבתי שזה רעיון להציע אותו למחכנת כיתה ו' שמכינה טקס של יום הזיכרון.

היא, מאד התרגשה, ואני יחד איתה.

היא בקשה ממני לומר עליו כמה מילים ומיד נידבתי את אמא שלי, היא הרי הכירה אותו הוא היה הדוד האהוב עליה כילדה קטנה בירושלים של מלחמת השחרור.

שאלתי בבית ספר אם זה מקובל,מיד קיבלתי חיבוק ואת ברכת הדרך.

ואז התקשרתי לאמא שלי, ושאלתי אותה אם תהיה מוכנה לבוא אליי לבית הספר לספר על דודה האהוב.

אימי התרגשה מאד (ובצדק...)

מיד מצאתי באתר ההנצחה את תמונתו וסיפור חייו.

הוצאתי ערכתי ודבקתי מסגרת ניילנתי התמונה עם הסיפור  והעתק המכתב תהיה בטקס שלנו בבית הספר.

הילדים בבית-הספר שמציגים את סיפורו כבר שאלו אותי עם אוּרי שלנו נקרא על שמו. ושאלו עוד ועוד פרטים על אוּריאל, מה שידעתי אמרתי ... את השאר תענה אימי.

חשבתי שהרי גם דוד שלי יעקב חי מזרחי, אח של אבי נפל באותה מלחמה.

מיד בקשתי להביא גם תמונה שלו.

בן זוגי היקר סיפר לי שגם סבו מאיר שמעון צנוירט אותו כלל לא הכיר נהרג גם הוא באותה מלחמה, כמובן שגם לו ערכתי דף מתאים.

שלושת הגיבורים האלה יפארו ויהיו חלק מטקס יום הזיכרון של בית הספר שלנו, ואני נרגשת, נרגשת מאד.

תמיד הרגשתי שמשפחה וזיכרון, הם חלק חשוב ממני, מאז שאני אמא זה עוד הרבה יותר חזק.

לא פעם אני אומרת ש..

אוּרי שלנו לא יתגייס (אני מפחדת!!!!)

אבל,

נראה לי שהחינוך שאנחנו נותנים לו,

אהבת הארץ

סיפורי משפחה,

השירים שאנחנו שירים ואיתם ומתרגשים 

 יובילו אותו היישר לאיזו יחידה קרבית....

(נכון שעד שאוּרי יהיה בגיל גיוס כבר לא יהיו מלחמות ובכלל לא נצטרך צבא??)