אני אמא

לא רגע אחד לפני ולא רגע אחד אחרי.

מציינת בימים אלה שלש שנים של הפנסיה.

שנה ראשונה הכנסתי את אורי לבית ספר, הייתי שם בשבילו.

תמכתי בו חיזקתי אותו.

השנה השניה הייתה מוקדשת לשיפוץ הבית, החפנו מטבח, החלפנו ובנינו לאורי את החדר שלו,

התארגנתי והתאהבתי מחדש בבית שלנו, על כל הטוב ונפחות טוב שבו.

בשנה האחרונה לוויתי ותמכתי במשהי שאני מאד אוהבת, עזרתי לה לצמוח לגדול, עזרתי לה לקבל אותה לאהוב אותה.

והיא צמחה וגדלה והפכה להיות בדיוק מה שידעתי שהיא קסם ענקי.

וזהו עכשיו אני מרגישה שהגיע זמן אורלי.

אני כבר מזה זמן מה חושבת שאני חייבת למצוא עבודה, 

בבקר להתקלח להתלבש יפה ולצאת החוצה.

כבר קשה לי ימים שלמים בבית, אני ממרגישה עצובה וחסרת עינין.

מרגישה שעצוב לי, מרגישה שאניצריכה לצאת.

גם חשבון הבנק מבקש את זה.

ביום ראשון האחרון הלכתי  לקניון לסידורים, רציתי גם לקנות בגד למסיבת יום הולדת 80 של אבא שלי.

נפלה עלי רוח שטות וקניתי המון בגדים,

חולצות ושמלות סנדלים ומכנסיים, כאילו שיש לי לאן להתלבש.

בימים האחרונים התחלתי להשגיח בבחינות באוניבסיטה וחשבתי שיהיה נחמד להתלבש יפה.

ואז בערב בטיוליי בפיסבוק מצאתי מודעת דרושים שנראה לי מתאימה לי,

מעט שעות, לא בתחום החינוך.... 

שלחתי קורות חיים,  ומה שהכי משך את ליבי זה זה שהדרישה היא למשהי שלא ממש מחפשת קרירה 

אלא מישהי שתבוא לעבודה בחיוך ובכייף. 

אחרי מספר דקות קיבלתי תשובה, בואי מחר לראיון...

קצת להזיז מפה קצת לשנות משם והצלחתי למצוא זמן לראיון.

היה ראיון מעניין, עם איש מענין, שבסופו נתבקשתי לתת תשובה אם מתאים לי..

חשבתי שיתפתי את מאיר... והוחלט שתמאים לי.

אז בימים הקרובים את מתחילה לעבוד,מספר שעות ביום,

ולבגדים החדשים יהיה שימוש.

המוטיבציה גבוה והרצון גבוה...

ועכשיו אני שוב יודעת,

שלהקשיב לבטן זה הדבר הנכון.

ודברים קורים כשהם צריכים לקרות.

 חושבת לעצמי מה המסר שאנימוסרת לאורי?

שאני עושה בשילי, אחרי שעשיתי בשילו אחרי שעשיתי בשבילנו.

אני עושה משהו שאניחושבת שנכון לי.

אני לוקחת אתגר על משהו שמעולם לא עשיתי, אני מנסה דבר חדש,

שהוא אחר, הוא מלחיץ במידת מה הוא מאתגר.. הוא בעיקר מאתגר.

אני מנסה משהו אחר.

אני לעצמילא רק לאורי ומאיר.

מאמינה שאלה מסרים נכונים וטובים לילד.....

אז אני מאחלת לי המון הצחלה בדרך ובאתגר החדשים.

עומד לפני אתגר וכייף לי!

תחשבו טוב, יהיה טוב!

אורלי

אתמול היה אירוע סיום של כיתה ג' בבית ספר יד המורה.

מזה כחדש אנחנו ההורים והמחנכים מתכננים את היום הזה.

היום התחלק לשלושה חלקים.

חלק ראשון כרגיל יום למודים רגיל של כיתות ג'.

בסוף יום הילדים כל ילד קיבל חולצה במידה המתאימה לו ובנדנה לבנה 

על שנהם כתוב...

"הכוכבים של יד המורה"

הם החליפו את החולצות שלבשו וכל הילדים היו בחולצה אחידה ובנדנה.

ןכך צילמה אותם אחת האמהות...

חלק שני היה טיול בוואדי הקרוב לבית הספר של הילדים עם מדריכי הצופים.

שנה הבאה בכיתה ד'  הילדים התוקים האלה יצטרפו לצופים,

וזו היתה הכרות ראשונית שלנם עם הצופים בכלל, ועם מי שיהיו המדריכים שלהם בפרט.

אורי לא כל כך רצה להצטרף לחלק הזה,

בעבודה משותפת שלנו של המחנכת המדימה שלו פנינה ויועצת בית הספר,

כשבין השאר הצענו לו שלא יצא אלא יהיה איתנו יעזור לנו לארגן, או שאני אצטרף אליו,

בסופו של דבר החליט אורי שהוא הולך עם חבריו.

כל כך היתי גאה בו.

הם עשו שם את הפעילות וחזרו עייפים ואדומים ישר לשתיה של מים....

החלק השלישי היה בגן משחקים שהיה הגן הצמוד הבית שבו גדלתי...

בו היו מילות ברכה חלוקה של שי קטן לצוות,

שי אותו הכנו אנחנו ההורים עם הילדים.

אוכל, והילדים כמו ילדים רצו שוב ושוב לגן המשחקים ושחקו שם.

אני גאה באורי.

גאה ביכולת שלו לומר אני פוחד.

גאה ביכולת שלו לבקש עזרה.

ולקבל אותה בידיים פתוחות.

בית הספר שלו שבו רמת הרגישות לילדים כל כך גבוהה, כל כך מחבקת, מקבלת.

כל כך מנסה ומצליחה לעזור לתמוך ולעודד כל ילד וילדה באשר הוא.

אז זהו אורי בדרך לסיים כיתה ג'.

וחוץ מזה אני מתחילה בדרך חדשה.

מקווה ובטוחה שיהיה לי טוב.

בהזדמנת אספר....

תחשבו טוב,

יהיה ממש טוב.

אורלי

כשהייתי מורה ידעתי שחדש יוני הוא החדש הכי לחוץ בשנה.

סוף שנה.

מבחנים לכתוב ולבדוק.

תעודות לכתוב לתקן ושוב לכתוב...

מסיבות סיום.

לסגור את כל הפינות של השנה שחלפה לה, 

פתאום זה נראה כל כך מהר שעברה השנה.

חשבתי אפרוש ... החדש הזה יהיה ככל החדשים האחרים בשנה,

אבל לא...

לאורי יש המון אירועים בבית ספר.

ומסיבת סיום, שאני כועד יש לי גם כל מיני מטלות.

בנוסף, השנה אנחנו חוגגים 80 לאבא שלי, אירוע מכובד לכשעצמו.

לקחתי על עצמי את כל מה שצריך להעשות במחשב,

חידון- שאני עושה יחד עם אוראל האחיינית המקסימנית שלי.

מצגת- שמכין אותה שחר המדהים ואני צריכה לעבור לתקן לעצב וכו'.

וספר ברכות, שעיצבתי הקלדתי ובעיקר רדפתי אחרי אנשים שיכתבו ברכות.

כל זה בתיבול של התרגשות רבה, וחום של יוני.

לאחרונה אורי גדל לנו מהר מידיי, ואני מרגישה שאני רבה איתו המון.

האוירה לא נעימה לי ובטח גם לו.

בשבועות החלטתי שזהו.

אני לא נותנת לזה להתדרדר יותר.

אהיה מבוגר אחראי ושלוט בכעס שלי.

וכך עשיתי.

לא הערתי, ולא הארתי.

לא כעסתי ולא רטנתי.

רק עודדתי ומצאתי את הטוב במה שעשה הנסיך שלי.

זה לא היה פשוט, אבל הצלחתי,

ועם זה אורי נרגע, יום שני כשהיינו יחד

כל היום היה כל כך כייף איתו.

הרגשתי שחזר אלי הנסיך, אמנם גדול יותר, עם דעות משלו מחשבות משלו רצונות שלו,

אבל אותו ילד שלי שאני כל כך אוהבת.

באותו יום גם הבאנו את המשקפיים הראשונות שלו,

הוא נראה כל כך מקסים איתם!!! מתוחכם כזה וחכם.

אנסה לצרף תמונה... לא בטוחה שאצליח ישרא מוציא אותי מדעתי לפעמים.

זהו להפעם,

תחשהו טוב יהיה טוב.

אורלי