נסענו היום למרכז העיר ברכבת הקלה, לבקר את אבא בעבודה.
עלינולרכבת כשהיא היתה ריקה לגמרי, ואורי ואני ישבנו זה על יד זה.
לאט לאט עלו עוד אנשים והרכבת התמלאה, לקחתי את אורי עלי , ככה אישה מבוגרת יכלה לשבת,
היא אמרה לי..
לא אין צרך, שישב הילד. הסברתי לה שזה עיניין של חינוך...
הילד צריך ללמוד לכבד אדם מבוגר, ולומדים רק ע"י עשייה.
היא ישבה על-ידי ושיחקה איתו עד לתחנה בה ירדנו.
הלכנו לאבא לעבודה, אוריקי היה מאד נרגש.
אחר כך הלכנו למקדולנד לאכול..
אוריקי קיבל ארוחת ילדים ודרדס חמוד...(הדרדסים האלה השתלטו עלינו..)
בדרך משם לרכבת ראינו מישהו שעושה צורות מבלונים.
אורי בקש שנקנה לא.
אמרתי לו שלא,
שאיןל נו כסף לשתי מתנות ביום...
אורי מאד התאכזב, ובקש שוב.
ושוב אמרתי לא, אין לנו כסף...
אדם מבוגר עצר אותי ושאל מה ילד רוצה, אמרתי לו שבלון,
אז הוא הציע לקנות לאורי,
אמרתי לו תודה רבה אבל לא,
כי הילד צריך ללמוד שלא כל דבר מקבלים-
וזה בפירוש קטע חינוכי.
ושוב הודתי לו.
האיש גם הוא התאכזב....
ברגע הראשון כעסתי עליו, מה הוא מתערב בחינוך של בני.
אחר כך חשבתי שזה בעצם מאד נחמד מצידו,
בטח ישנם ילדים שידי הורהם אינה משגת לקנות להם שום כלום
ובטח גם הם מבקשים מההורים,
ושאכן זה נפלא שאיש כזה מוכן לקנות מתנה לילד זר לו לחלוטין.
הודתי לאל על כל מה שיש לי, ועל כך שיש אנשים רגישים ללב של ילד.
שנת לימודים נפלאה לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי
