היום הראשון בעבודה עבר בשלום.
איזה מזל שחופשת סוכות עכשיו. 
אז, קמתי בבקר, ממש ממש מוקדם, אחרי שלא ממש הצלחתי לישון, והתארגנתי לעבודה.
מכנסים יפים, חולצה מתאימה... והופ אני לבושה ב"בגדי עבודה",
עוד כמה דקות במקלחת ואני אפילו מאופרת.
אוּרי המקסים שלנו הסתכל עלי במן מבט כזה שאמר...
"אני מכיר אותך כבר כמעט 4 חודשים.. אף פעם לא צבעת את הפנים שלך.. הכל בסדר??"
זו היתה הפעם הראשונה שאוּרי ראה אותי מאופרת.
זו היתה הרגשה נעימה להתאפר ולהתלבש בבגדים של העבודה, כמעט 6 חודשים שלא עשיתי את זה.
ואז, מרוב לחץ, יצאתי מהבית כבר ב-7:15 הגעתי מוקדם כמובן, רצינו גם לעשות מבחן זמן....
זה כל כך שונה להתארגן בבקר עם תינוק.
אוּרי נשאר עם מאיר בבית.
ואני??
בבית הספר קיבלו אותי בהמון חיבוקים, בהמון תמיכה ופירגון, בהרבה אהבה, גם חבורתיי גם תלמידי, הילדים כל הזמן דאגו ושאלו מי שומר על התינוק?
בכל הפסקה התקשרתי הביתה לוודא שהכל בסדר. בעצם אם אני חושבת בצורה לוגית מה יכול להיות לא בסדר, אוּרי עם אבא שלו...התגעגעתי אליו מאד מאד.
בצהרים שני הגברים שלי באו לקחת אותי הביתה, פתחתי את דלת הכיתה (היה חם................) וראיתי אותם עוד לפני תום השיעור, זהו בשניה הזו איבדתי ריכוז.....
מזל שהפעמון צלצל.
I was saved by the bell
מאותו רגע לקחתי את הנפלא שבתינוקות וחיבקתי אותו, נשקתי לו, ולא יכולתי להרפות,
הבנתי למה כשמאיר מגיע הביתה, אוּרי כל הזמן על הידים ומתפנק.
בסך הכל אני יודעת שזה הדבר הנכון.
ביום כיפור קראתי (לא זוכרת איפה ותסלח לי מי שאמרה את זה ואינני שומרת על זכיות היוצרים שלו) ש...
היא מרגישה שהילד מחייך אליה בחיוך ענק כשהיא באה לקחת אותו כאילו הוא אומר לה:
"אמא כמה טוב שבאת, כמה טוב שהשארת אותי אצל מי שמטפל בי כל כך טוב, כמה טוב שהלכת וחזרת אלי רעננה ושלמה, כמה טוב שהלכת ממני לעשות ממך אמא טובה יותר בשבילי."
החלטתי, לאמץ את הגישה....
חג שמח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי
