השיער של אוּריקי שלנו ארך, שוב לקחנו אותו להסתפר,
הבנאדם העמיד תנאים...
1. בלי מים..( לא להשפריץ מים וכמובן שלא לחפוף)
2. בלי רוח...(הפאן בסוף כדי להעיף את השיער)
3. בלי חלוק...(אמא התמלאה שערות)
ואפילו שעמדנו בגבורה רבה בכל התנאים,
אוּרי בכה, צרח זז היה מפחיד למדי..
אפילו הבטחה של ללכת לקניון למכונות לא עזרה.
הוא זז וכמעט נכנסו לו במספריים לראש.
הוא ברח לי מהידיים ורץ החוצה מהמספרה.
הוא כמעט לא נתן לי לשטוף לו את הפנים אחר כך...
חוויה די מפוקפקת אני חייבת לציין.
אחר כך הלכנו לקניון, רציתי לקנות לאוּרי נעלים,
אמנם יש לנו נעלים די חדשות שקיבלנו בירושה אבל,
הם עם שרוכים ולא סקוטשים.
זה פחות נוח מה גם שאוּרי עצמו לא יכול לנעול ולחלוץ את הנעלים לבד.
אבל מה???
הילד סירב בתוקף למדוד נעלים.
לא כאלה עם פו הדב.
ולא עם מיקי מאוס.
ולא כמו של אמא (קרוקס)
ולא מבד.
ולא ולא ולא...
אבא הידוע בליבו הענק אמר לי,
תניחי לו, כבר עשינול ו טראומה אחת היום...
נקנה נעלים ביום אחר.
ותרתי (וכי היתה לי ברירה??)
ואני חשבתי כבר לגמור עם הכל.
בסופו של דבר מצאנו את עצמו ב"קפה קפה"
אוּרי מתרוצץ בקניון. ואחד מאיתנו אחריו.
יש שם מדרגות נעות ומפחיד שהוא ילך לשם לבד.
ורק כשהגיע השיפס וקשופ (הידוע במקומותנו כ- צ'יפס וקטשופ)
נרשמה רגיעה של מספר דקות.
עד שנמאס לו מהצ'יפס ובקש קינוח,
הוא ישב ואכל עוגית קינמון ואמר...
"אמא עוגיה מצויינת..."
כל כך צחקתי.
אחר כך ברח הילד ל... סטימצקי,
ישב שם על הריצפה וקרא את כל הספרים.
המוכרת כבר מכירה אותנו זה מקום בילוי קבוע שלנו.
ואנחנו אומרים לילד יאללה אוּריקי הביתה והוא חוזר ומבקש..
"לא, עוד סת..."
וממשיך לעיין בספרים.
שאלתי אותו אם כייף לו בחנות?
אז הוא אמר "כן יש המון סיפרים בחנות."
בסוף,
קנינו לאבא ספר,
לאוּרי ספר על חיות ובתיהם
ולכולם די.וי די.של הסיפור שלא נגמר...
בקר טוב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי