יולי זו אני

פניי חסרות הבעה, עד שבא השיר ההוא

השיר שממלא לי את חלל החדר הריק מנשמה בעצבות

הראש נוטה אחורה, חוזר על מילות השיר והדמעות באות...

על מה בעצם לבכות?

על ההוא שלא ידע לשמור עליי? שאמר שלא אהיה יותר כלום?

על הנשמה שהלכה לאיבוד ולא יודעת אם אמצא אותה?

אני רוצה לברוח

אבל לאן?

העשן, העשן... שיסתיר אותי, שלא אהיה נראית...

אולי זה לא מתאים לי

ואם כן?

אברח אל הדברים שגורמים לדמעות להעלם ולשנות את צורת שפתיי לחצי גורן

אבל כלפי מעלה...

הדמעות יתייבשו והאחרים יתמכו

ואם לא?

לאן אז אברח?

אל החומרים? לא ולא!!

אל השירים העצובים.....

השירים העצובים שממלאים את החדר הריק לא עוזבים את נשמתי... תחזיקו בה עד שכבר לא תרצה לברוח!! שתחזור אליי, כמו אם לבתה שברחה וידעה לחזור הביתה...האם אצליח לפרוח? אצליח לעוף? יבוא מה שחיכיתי לו כל זמן בו ליבי פעם?

אתה יכול להפסיק, אהבה ממך לאותו אחד ששכח אותי כבר לא תמלא אותך....