הוא איתך בדרום, בצפון איפה שלא תהיה.
מהיום בבוקר הבנתי את זה. מהיום בבוקר שמתי קץ לתחושה המעיקה הזאת שרודפת אותי כבר שנים.
גם לי מותר להרגיש, לספר, להתרגש. שישרוף קצת בבטן שהלב ידקור. לשמוע שירים ולרצות לצרוח את המילים.
אז הכל התחיל בגלל חלום. כמו תמיד אני רודפת את החלומות שלי. חייבת לממש אותם בדרך לא דרך. כאילו הם מסמלים משהו מיוחד משהו אחר, התת מודע שלי נגלה אליי. אז חלמתי עלינו. שנינו נוסעים יחד למקום לא ידוע, מרגישה איתו הכי בטוח שבעולם. מנסה להתקרב והוא לא נותן.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. או יותר נכון העילה שגרמה לי להבין שאני באמת דלוקה עליו (שלא להגיד יותר מזה) המסך נפתח אל מול הקהל וזה הרגע ממנו פחדתי. שיהיה לי שוב את הרצון הזה. ההשתוקקות, התשוקה, הפליאה- אבל יותר מכל הפחד. כי אין לי מושג מה עושים במצבים כאלה. איך בכלל מתחילים. אני רק חושבת על זה וכבר הפרפרים בבטן עפים לכל עבר. ואולי אני סתם מגזימה??
אני נכנסת אליהם למשרד ואני לא מסוגלת לדבר. משתתקת. צוחקת מתוך מבוכה. לא מסוגלת להסתכל עליו.
הוא בא ללחוץ לי את היד ואני נרתעת. שוב צחוק מתוך מבוכה. לא יודעת מה לעשות. מתח מיני שלא דועך אף פעם. אבל אולי רק אני מרגישה את זה?
ואז באות הציפיות, הפנטזיות, הדימיונות. או שאקרא לזה השטן בכבודו ובעצמו. לא צריכה את זה. זה הופך את העניין ללחוץ מדי, המציאות גם ככה תעלה על כל דמיון. הדמיונות רק גורמים לי להכנס לסרט, לאבד את הצפון, להרגיש שאם לא עכשיו, הרכבת תתפספס. מדמיינת אותנו במקומות האהובים עליי, הולכים יד ביד. שומעת שירים כואבים ורואה סרטונים שמראים בדיוק את אותה ההרגשה. למה זה טוב לי? זה רק עושה לי רע.
אני צריכה להתרכז. לאמץ את כל הכוחות שלי. לאסוף את השברים, להתייעץ ו"להחליט" מה עושים. לא לחכות, בהחלט ליזום אבל לבחור את הדרך הנכונה והבטוחה ביותר. אסור לי שוב להיפגע. מהפעם הזאת אני לא בטוח אקום על הרגליים.
מאחלת לי שבעתיד הבאמת קרוב החלומות שלי יתגשמו.
לא מפסיקה לאהוב,
3>
מור
כינוי:
still hope
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
