עכשיו הכל נרגע, כל הטור המיוגע
משתחרר מהחגור, מתקלף מהמדים
רחוק בערפל, איזה כלב מיילל
ומעבר לגבעות קו האופק מאדים
עמוד האוהל נע שם עמוק בשק שינה
הוא שוכב עיניו פקוחות מקשיב לבוקר שנעור
יש שקט באויר, הוא חושב קולות של עיר
ומחר הוא יחזור
לאורך המסע בכל מה שהוא עשה
הוא ספר את השעות בשבילים הכי קשים
איך ירוץ במדרגות אל ריח של עוגות
אל האור בחדרים, אל שלווה של יום שישי
ליד המדורה יש קפה על הכירה
עוד מעט הוא יתעורר מעט קרוב יותר לעיר
באדמה אין ריח מלחמה
רק עשב בר מכה בסלע שורשים
מעליו טיפות רכות של סתיו
הכל ממשיך לנוע מסודר וממשי
היא בטח ישנה באותה דירה קטנה
ששכרו ליד הים כשהכל ממש התחיל
אולי היא לאיטה מתעוררת במיטה
או יוצאת אל הרחוב אבודה בתוך מעיל
ואם היא רק תרצה הוא יסביר היא תתרצה
ואולי אם הוא יופיע בדלתה יהיה כמו אז
באדמה אין ריח מלחמה
רק עשב בר מכה בסלע שורשים
מעליו טיפות רכות של סתיו
הכל ממשיך לנוע מסודר וממשי
עכשיו הכל נרגע, יד באוהל בו נגעה
הוא נעור בבת אחת קם אל תוך ההמולה
רחוק בערפל איזה כלב מיילל
ומעבר לגבעות עוד יום חדש עלה.
פתאום הכל נראה אותו דבר, הכל מוביל לאותה תוצאה. יש לי חלומות גדולים אבל בקושי מסוגלת להתמודד עם המציאות.
הנעורים שבאו פתע אל סופם? הייתי מבקשת הארכת זמן. עוד שנה שנתיים. או אפילו לחזור אחורה בזמן,
רק כדי להרגיש באמת את מה שעד עכשיו לא הרגשתי. מה התפספס שם?
שוב,
3>
מור
כינוי:
still hope
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
