לפעמים אני חושבת שהכל באשמתי.
אני זוכרת את עצמי יושבת שם במסעדה. לא קולטת בכלל מה את עוד שניה עומדת לספר לי. וכ"כ קשה לך. ולי כבר כואב בפנים, כנראה מרגישה מה שאת הולכת לספר. את אומרת שאת לא יכולה יותר. שזה חוזר ובא בגלים. את מספרת שלפני כמה ימים זה שוב הגיע ושכבת שם לבד. וכבר לא ידעת מה לעשות, רק רצית שזה יגמר. ולי כ"כ כואב לשמוע את זה. להבין שלא הייתי שם בשבילך. שאני לא יכולה לעזור. שאת כ"כ חסרת אונים. ואז את אומרת שפשוט לקחת 7 כדורים. את לא יודעת למה. רק רצית שזה יגמר, שלא תסבלי. אני שומעת את זה והלב צונח. מה עשית?! כ"כ כועסת עלייך. לא מבינה מה חשבת לעצמך. פתאום נופל לי האסימון שאם לא היית שולחת אח"כ את האסמס הזה, אף אחד לא היה יודע מזה. ואז יכולנו להיות היום בסיטואציה שונה לחלוטין. אבל יותר משאני כועסת עלייך, אני כועסת על עצמי. איך נתתי לך להגיע למצב הזה? התחתית של התהום. איך לא הייתי שם? איך לא התקשרתי? 27 פעמים ביום. 60 אסמסים. איפה הייתי?! שקועה בעצמי?? ואולי אני זאת בכלל שהכניסה אותך לבלוק הפסיכולוגי הזה? אולי אני אחראית בכלל לכל המצב שלך? הרי אני הכנסתי לך את כל הקטע של המצוינות, התגאתי בעצמי ואת רצית להיות כמוני. לפחות כמוני ואפילו מעבר. אבל אנחנו כל כך שונות וזה לא יכול להיות ככה. אבל עד שאת הבנת את זה, כבר היה מאוחר מדי..
מה שלומך?
איך את מרגישה?
האם את עדין רק שלי?
לפעמים אני פוחד קצת לאבד אותך פתאום
איך אני?
משתדל תמיד למלא לך כל משאלה
שלא יהיה לך ריק בלב
בשבילך, בשבילך
יהיה לנו קשה אך גם מזה נצא
את לא תהיי לבד לעולם
בשבילך, בשבילך
ניפול אל התהום אבל בסוף היום אנוח בחיקך
מצטער שפגעתי בך, גם הים טיפה אכזר
גם שם קר את יודעת
אני עוד לומד להיות
מישהו טוב או רק לפחות
לא לפגוע בך עמוק
שלא תלכי רחוק רחוק
בשבילך, בשבילך
יהיה לנו קשה אך גם מזה נצא
את לא תהיי לבד לעולם
בשבילך, בשבילך
ניפול אל התהום אבל בסוף היום אנוח בחיקך
צד אל צד
הפרחים שבך בין כל הקוצים שבי
מנסים לגדול ביחד
מחפשים מקום שקט.
מבטיחה להיות אחרת לגמרי.
את האחות שאין לי. ואני אלמד להתנהג אלייך ככה.
אוהבת אותך עד כאב,
3>
מור
כינוי:
still hope
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
