יום ראשון יהיה יום גורלי במיוחד. קונצרט. אני. סולו. כ"כ הרבה שנים ניסתי להתחמק ולהתחבא אבל הפעם, אין חזור. הכמה שניות האלה של הנגינה לבד הם הרגעים הכי מפחידים, מרגשים, מתסכלים, גורליים, מערערים, שוברים ומשמחים. ערבוב רגשות מושלם. הכל בידיים שלי. כל תנועה שגויה, יציאה מריכוז או צפצוף מלחיץ, ישפיעו על המצב הנפשי העדין ביותר שלי. לכן אני חייבת לבצע את הטוב ביותר. להיות מושלמת. לא לטעות ולחשוב שאין שם קהל באמת, זוהי סתם עוד חזרה.
אם נחזור רגע לעבר, אפשר להסיק שהייתה לי טראומה רצינית שגרמה לפחד הבמה הבלתי נשלט שלי. לפני שנתיים או שלוש, הייתי צריכה להופיע מול איזה 30 הורים וילדים. כל ילד מנגן קטע סולו, שעליו עבד במשך כל השנה. הגיע תורי. הקטע היה ארוך ומסובך. היה איתי ליווי פסנתר. התחלתי ברוגע. משהו השתבש והתחלתי לזייף. עצרתי כל כמה תיבות, ניסתי להמשיך. לא יכולתי. זה היה כל מביך. ועוד הייתי התלמידה הכי ותיקה שם. המורה מסתכל, ההורים, אחי, שאר האנשים. הייתי מאוכזבת מעצמי. כולם היו מאוכזבים ממני, גם המנהלת של המרכז. כשעוד ניסתי לנגן, שמעתי איזה אמא אומרת "איזה מסכנה...". רציתי לקבור את עצמי. שלושה ימים אח"כ עוד הייתי טרופה במחשבות. =|
עכשיו, אני הולכת לפארק, לחגוג יומולדת לחברה. התלבשתי כמו ילדת פיקניק. חצאית קצרה, כפכפים ומעין שקית משבצות אדום- לבן. מזל שלא עשיתי שתי צמות. אבל נחמד לי, מנסה להדחיק את הרגשות ולהגיע ליום ראשון. מנסה להיות ולהרגיש אני.
ב-ה-צ-ל-ח-ה!
זה בידיים שלי,
3>
מור
כינוי:
still hope
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
