נפלאות התבונה

בא לי כבר לטוס לצבא נמאס לי מהבית הזה...נמאס לי מהבנאדם הזה שמעיף אותנו כאילו היינו עול...

נמאס!!

לי באופן אישי הוא גרם להבין שאני מתחברת יותר לקול וללחן מאשר למילים עצמן. ממנו הבנתי כי מה שגורם לי לטפטף זה קול עמוק ויפהפה ולחן מתפתל מורכב וכשם להקתו הראשונה "קוסמי". ולברי יש קול משגע. עם כל הכבוד לענקי השירה העברית על כל גווניה- שלמה ארצי אביב גפן ואייל גולן- לאף אחד מהם אין קול עם כל כך הרבה כוונה כמו שלו יש. ברי סחרוף מצייר מנגן ושר. לפעמים הוא גם כותב. ברי סחרוף בועט, ואז נרגע, ושוב בועט בדלת האחורית, ברי יכול להביא טקסטים שנעלמו אל נבכי השיעמום של שיעורי ספרות לקדמת הבמה עם הלחן והקול הסוחפים שלו. יצא לי פעם לכתוב מעין פרשנות משלי על "עוד חוזר הניגון" בהשראת הלחן והיופי שבוקע מקולו, ורק אחרי כן ראיתי שהשיר הזה מנותח כבר שנים רבות בתיכון. אני לא מבינה למה לא עושים כך לכל השירים הללו. השירים שלו הם כמו ההסבר שלו על סיפורי קפקא, מעוררים בך אי נוחות, טורדים, אי אפשר להירגע בשירים שלו, לפחות לא בלי טיפת כאב, אבל אי אפשר לנטוש אותם באמצע- הם סוחפים ומטלטלים ומהפנטים וממכרים.

"אין קץ לילדות"- הנה דוגמא לשיר על אונס, שיר קשה, שנכתב במיוחד בשביל להיות דו משמעי, שאינו תמים, הבתים מעיקים, צורמים, מהפנטים, כמו רגעי השיא בסרטי אימה טובים, והפזמון צורח, מעיף הכל לעזאזל, זועק לילדות אבודה ומתוך פחד עמוק. פורטיסחרוף אלופים בלשלב את אי הנוחות הזו כך שעד סוף השיר וגם אחרי זה הוא יקונן לך בראש.

"ניצוצות" - שיר על חברות כובלת, כל כך הרבה סתירות וניצוצות. שיר על חברות כמו שהיא צריכה להיות: מסובכת, מלאת פיתולים, מלופפת אחד סביב השני, רקומה באלפי גידים שמחברים ומסבכים.

"ככה זה"- מה אני אגיד, אהבה נכזבת. זה השיר שהשמיע לי מי שהיה האהבה הנכזבת שלי וזה בדיוק השיר שגרם לי להבין שמדובר בכך. זהו שירו הראשון מיני רבים של ברי סחרוף, שגרם לי לבכות, איך הוא מצליח לקלוע בול, בלי להשתמש במילים קשות מדי. הנפלא שבשירים שלו שהוא מצליח גם במילים לא מלודרמטיות לגעת...בקיצור הנונשאלנט בהתגלמותו...פחות או יותר נסיך החלומות ולא רק של הרוק העברי... 

איך אפשר לדבר אל מישהו שכבר עבר מן העולם הזה כשלא יודעים לאן הלך ולא בטוחים בתשובות הקונבנציונליות לכך. 

למה אני צריכה להאיחז בפרפר שהחליט להשתקע בבית שלנו בדיוק ליד התמונה שלה...באמונה תפלה שכזו...ולמצוא בתפל שבה תקווה, משהו להיאחז בו. יייחול, כמיהה מסוימת לכך שהיא שומעת אותי. אבל לא היא שלפני המוות אלא כלל המהות שלה לפני שתאי המוח האלו דעכו. אותה אחת שיודעת הכל, שקוראת את הפנים שלידה, שטיפלה וחיבקה ואהבה ונתנה...ולא שכחה.

לילה אחרי שבעת הימים האלו...מצאתי את עצמי מדברת לתקרה. ואני אומרת מצאתי כי כשדיברתי דיברתי אל היישות שלה, שקיוויתי והאמנתי שנמצאת מעל הכל, משגיחה מן החלונות, מציצה מן החרכים. בחייה גם במותה. ולמסתכל זה נראה שאני בוכה לתקרה. ואני בוכה עליה, ומקווה שהנשמה שלה שלווה ומפויסת עכשיו. ושום הסבר מדעי על כך שכשאין תאי מוח גם אין חשיבה, ואין נשמה, ואין אישיות לא ישבור אותי. אחרת לא היינו מקבלים כל כך קשה את הפרידה הזו, לא היינו מתפללים ומקדשים...

זה סוג חדש של געגוע מבחינתי. געגוע עטוף בהילה כלשהי, ובאמונתי היא הפסיקה להיות דמות גשמית, ועכשיו הקארמה שלה מגינה עליי בגעגוע. אני לא מתגעגעת כאן למשפחה שכוללת אמא ואבא כשאת שניהם בנפרד אני רואה מול עיני, אני מתגעגעת למשהו שאני מאמינה שאיתי עכשיו, לא בגוף- אך בנפש. אני מאמינה שחלק מההתמודדות עם זה כוללת להיזכר במי שהיא הייתה, במעלות האלוהיות שלה, ולנסות לחקות את אותן...ולכן לספח לעצמי חלק מהדמות הכל כך ראויה להערצה שלה.