I’m broken

הוא עזב,

נכון, הוא עזב את הבית, וזה לא קשור אלי, או אל ההורים,

אבל אני מרגישה כאילו הוא עזב אותי,

כי בתכלס בשורה התחתונה זה נכון. זה לא בא מהמקום הזה של לעזוב דווקא אותי, אבל בפועל זה מה שקרה. לא משנה מה.

הקשר שלנו פעם היה כ"כ טוב, ועכשיו שאני לומדת כ"כ הרבה, שהוא עובד כ"כ הרבה, אני בקושי רואה אותו, בקושי מדברת איתו, בקושי יודעת עליו משהו, הכל דרך ההורים , או בעקיפין, ד"א כזה. עכשיו אפילו את זה לא יהיה? אני אצטרך לשמור על קשר עם אחי דרך הפייסבוק ?

-

אמא שלי מראה שקשה לה, והוא ואבא מסתכלים עליה מוזר, כאילו מה היא עושה פרצוף. אבל אני מבינה אותה, הבן היחיד שלה עוזב את הבית, זה לא כ"כ רחוק, והוא יבוא לפעמים, אבל זה לא אותו דבר.

ואני? גם לי קשה. אבל אני רוצה לעזור, אני לא רוצה שהוא ילך, יתחיל את הפרק הזה בחיים שלו עם ההרגשה שהוא השאיר בבית אמא ואחות עצובות, מאוכזבות. אני באמת מבינה אותו, שהוא צריך את העצמאות שלו והכל.

וההתחלה גם ככה תמיד קשה, אז אני לא רוצה להקשות עוד יותר.

אז אני שומרת הכל בפנים, לא מראה שקשה לי, שעצוב לי, וזה רק עושה את זה עוד יותר קשה.