I’m broken

הבית תמיד היה המקום לברוח אליו. כשרציתי שקט, כשרציתי להיות לבד, כשרציתי אנשים לא אינטרסנטים וצבועים, זה המקום. אבל כבר לא מרגיש לי פה טוב, אני כבר לא מרגישה שאני יכולה לברוח לכאן, אז יש את אוראל. אבל היא לוחצת עליי לדבר גם כשאני לא רוצה, וכשאני כבר נכנעת ומשתפת קצת .. זה אמור לעזור, אבל זה לא. המעט שהיא כבר שומעת ... זה לא עוזר.

אז יש את גיל... אבל זה לא כמחבוא. אני לא יכולה להיעלם שם ולשכוח מהכל, לעבור לחלום, לכמה שעות מדהימות. זה לא ככה. פשוט לא.

אז חזרתי הביתה, ואל הסיבוב מחדש, ומה עכשיו?

לכלוא הכל בתוך עצמי, לא לתת לכלום לצאת החוצה, לא להראות שמשהו לא בסדר?

כלפי חוץ זאת גישה נהדרת ... אבל זה אוכל אותי מבפנים.

לא לדבר, לא לבכות, לא לבטא, לא להוציא, לא לפרוק ...

זה פשוט לאגור הכל. ואז מה?

להרוס הכל כשיגיע הפיצוץ? לא חבל לפגוע בכ"כ הרבה אנשים בדרך? .. זה מיותר ולא הוגן...

גם זה היה ניסיון לשיפור, ניסיון לפרוק, אבל זה לא.

כ"כ הרבה מילים שאומרות כ"כ הרבה, ובעצם כלום.