I’m broken

כבר אין שום דבר ששווה לחיות, ובטח שלא להילחם בשבילו.

הסוף כבר לא יהיה טוב.

האהבה כבר לא תנצח.

פסוק מתהילים -

"מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבותֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל, הָעומְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלהֵינוּ מִגְּבוּל הַלְּבָנון וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם וּמִן הַיָּם הַגָּדול עַד לְבוא הָעֲרָבָה בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר ובים"

אני פשוט מרגישה לא שייכת, לשום מקום.

לבד במקום הזה שקוראים לו עולם,

לבד עם הדבר הזה שקוראים לו חיים.

זה תמיד היה ככה. זה תמיד יהיה?

מקווה שלא, מניחה שכן.

אף אחד לא שם בשבילי כשאני צריכה.

אף אחד לא שם כשקשה לי.

אף אחד לא שם כשאני רוצה לדבר.

אף אחד לא שם כשאני לבד.

אף אחד לא שם כשסתם בא לי לצחוק

אף אחד לא שם כשסתם בא לי להשתטות קצת.

אף אחד לא שם כשסתם בא לי להעביר את הזמן.

אף אחד לא שם גם כשטוב לי!

אולי כבר הייתי צריכה להתרגל, להשלים עם זה שככה זה היה וככה זה יהיה, לא לסמוך על אף אחד, רק על עצמי. לא להזדקק לעזרה של אף אחד חוץ ממני, לא לתת לאף אחד להכנס לחיים שלי, לעולם, לא לתת לאף אחד להבין, חוץ ממני.

אולי ככה זה צריך להיות, ואין עם זה מה לעשות חוץ מלהפנים ולהתחזק, לא לתת לאף אחד ושום דבר לפגוע בי

ולהמשיך ללכת בדרכי שלי, לבד.

היא מחרפנת אותי!

גם אם הייתי רוצה לא היה קורה כלום, בגללה.

היא כל הזמן שם, ואני מניחה שהוא מעביר לה הכל ובאמת אין לי בעיה עם זה, שישתף את מי שהוא רוצה, אני יודעת שהיא חברה הכי טובה שלו, אבל אני לא יכולה להתמודד עם זה שהיא מביעה דעה על מה שקורה או לא קורה בנינו, ושואלת אותי מה אני מרגישה ורוצה.

זה ממש לא עיניינה, ואני לא מכירה אותה בכלל ולא יכולה לסמוך עליה ולשתף אותה. לא מתאים לי.

אני לא מרגישה אליו כלום, ואני לא רוצה אותו בתור יותר מידיד, אבל גם אם הייתי רוצה זה לא היה קורה, בגללה, בגלל שהיא מרגישה צורך להתערב.

הרגשות שלי לא צריכים לעבור דרכה, ובגללה אני אפסיד מישהו שיכול היה להיות ידיד טוב שלי.

מאוד קיוויתי שזה לא יקרה. מי היא שתגיד לי להתרחק?!

אני לא יודעת איך זה נראה מהצד שלה אבל אני באמת לא משחקת בו. אני לא רוצה ולא מנסה.

הוא חשוב לי בתור ידיד ואני באמת לא רוצה לפגוע בו אבל אני לא מסוגלת איתה.

מה, לעשות מה שהיא אמרה? להתרחק פתאום? בלי סיבה? זה לא יפגע בו יותר?