I’m broken

אני משתגעת כבר.

פגעת בי יותר מדי פעמים, ואני עדיין סומכת עליך, עדיין אוהבת אותך,

עדיין נותנת לך להתקרב אליי, ולפגוע בי שוב.

למה? כי אהבה זה הרגש שאמור להיות הכי טוב, קסום,ממלא ומאושר, אבל בפועל זה הרגש הכי כואב, מתסכל ופוגע.

אהבה זה הרגש שאמור לגרום לך להיות עם האנשים שחשובים לך, שקרובים אליך. להתקרב אליהם, לדבר, לצחוק, לבלות איתם אבל בפועל הוא גורם לך להיפגע מהאנשים שהכי חשובים לך, אלה שאתה מוכן לעשות בשבילם הכל - בכל זמן, בכל מצב, כל דבר; העיקר שלהם יהיה טוב, שהם יהיו מאושרים, שהחיוך הזה, שגורס לך להתמוסס כל פעם מחדש יהיה מרוח להם על הפנים.

אבל לא.

למה שזה יהיה כ"כ פשוט? ועוד כשאפשר להיפגע, לבכות, להישבר? חלילה.

למה שיהיה לי טוב כשאפשר שלא?

אני כבר לא יודעת מה לעשות עם זה, אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

הוא עזב,

נכון, הוא עזב את הבית, וזה לא קשור אלי, או אל ההורים,

אבל אני מרגישה כאילו הוא עזב אותי,

כי בתכלס בשורה התחתונה זה נכון. זה לא בא מהמקום הזה של לעזוב דווקא אותי, אבל בפועל זה מה שקרה. לא משנה מה.

הקשר שלנו פעם היה כ"כ טוב, ועכשיו שאני לומדת כ"כ הרבה, שהוא עובד כ"כ הרבה, אני בקושי רואה אותו, בקושי מדברת איתו, בקושי יודעת עליו משהו, הכל דרך ההורים , או בעקיפין, ד"א כזה. עכשיו אפילו את זה לא יהיה? אני אצטרך לשמור על קשר עם אחי דרך הפייסבוק ?

-

אמא שלי מראה שקשה לה, והוא ואבא מסתכלים עליה מוזר, כאילו מה היא עושה פרצוף. אבל אני מבינה אותה, הבן היחיד שלה עוזב את הבית, זה לא כ"כ רחוק, והוא יבוא לפעמים, אבל זה לא אותו דבר.

ואני? גם לי קשה. אבל אני רוצה לעזור, אני לא רוצה שהוא ילך, יתחיל את הפרק הזה בחיים שלו עם ההרגשה שהוא השאיר בבית אמא ואחות עצובות, מאוכזבות. אני באמת מבינה אותו, שהוא צריך את העצמאות שלו והכל.

וההתחלה גם ככה תמיד קשה, אז אני לא רוצה להקשות עוד יותר.

אז אני שומרת הכל בפנים, לא מראה שקשה לי, שעצוב לי, וזה רק עושה את זה עוד יותר קשה.

את מתעוררת עם הצלצול המעיק, קמה בקושי עם הידיעה ששוב, כמו אתמול, הכל יהיה אותו הדבר.

שוטפת את פנייך במים הקרים כשמבטך קפוא כמוהם.

את מתארגנת באיטיות ויוצאת מהבית בשקט, לא מדברת עם אף אחד, כמו תמיד.

היום עובר לאט, כרגיל. אף אחד כבר לא פונה אליך, אבל את הרי רגילה.

את חוזרת הביתה לבית ריק, עצוב, ומעבירה את היום לבדך, לא עושה בעצם כלום, לא מועילה אפילו לעצמך, אבל לאף אחד הרי לא אכפת, אף אחד לא יודע.

את שומעת את בכנייך, בני גילך, יושבים בחוץ - ביחד, אבל הם לא הזמינו אותך, ואת, כמובן, לא תלכי מיוזמתך, נכון?

אז את נכנסת למקלחת ומנסה לשטוף מעלייך את הכל, את כולם ובלית ברירה את יוצאת, נקייה אבל מלוכלכת, ונכנסת למיטה, מנסה לחשוב, כבר לא משנה על מה, אבל ראשך כאילו ריק.

אחרי שעה ארוכה את נרדמת לבסוף, וחולמת על עולם טוב יותר, יפה יותר, אך את לא חלק ממנו, את רק מסתכלת עליו מבחוץ.

את מתעוררת בבהלה והבכי מציף אותך אך את לא נותנת לו לפרוץ.

את, שוב, שומרת הכל בפנים.

את נרדמת לבסוף לשינה טרופה ושוב מתעוררת בבוקר בקושי, ליום כמעט זהה, אך הפעם לפני השינה, את מגיעה למסקנה, מגיעה לפתרון - את תשימי לזה סוף.

עובר שבוע, עוברים שבועיים, בהם רק מחשבה אחת ממלאת את ראשך, ההתלבטות הזאת.

את סוף סוף מחליטה, שזהו זה, את תגמרי עם זה, את מיותרת.

מתפרסמת ידיעה, נערה בגיל העשרה שמה קץ לחייה. ידיעה כואבת, כביכול, אך את מלמעלה רואה הכל, את האנשים שקוראים, ממלמלים אחד לשני כמה זה עצוב, ואיך אף אחד לא עצר את זה, אבל ממשיכים בסדר יומם הרגיל, האדיש.

לאחר יומיים מוצאים מכתב. כתבת אותו רגע לפני, ביד רועדת.

את לא כועסת, לא מצטערת, רק מאוכזבת. מהאדישות והצביעות שגרמה לך, בסופו של דבר, לעשות את זה.

את רק מקווה שמותך ישאיר משהו, ישנה משהו, אפילו את חייה של נערה אחת, אך את יודעת שזה לא יעזור. אף אחד לא יזכור אותך, אף אחד לא יזכור אפילו את בקשתך האחרונה והיחידה, את הרצון האחרון שלך - לא לתת לאף אחד להמשיך לחיות לבדו. אך את יודעת, שאף אחד לא יעצור את הנערה הבאה שתסיים את חייה לפני שהחלו.

את בוכה, ויורד גשם על העולם האפור הזה, ומסיבה לא ברורה, הוא גורם לילדה אחת, בודדה, לחייך.