וואו, לא הייתי פה המון זמן.
יש לי כ"כ הרבה מה לכתוב, כ"כ הרבה מה להגיד.
עברתי כ"כ הרבה ...
אבל מצד שני? אין לי כוח להוציא כלום.
זה לא טוב, זה אמור לשחרר וכאלה ... אבל אין לי כוח ...
אולי יותר מאוחר ..
אני חושבת שבינתיים אני סתם אעלה כל מני פוסטים ודברים שכתבתי שתקופה האחרונה ולא העליתי לשומקום ...
שיהיה.
פחות או יותר בסדר כרונולוגי ...
אני שונאת את עצמי.
אני שונאת כל דקה ודקה בחיים שלי.
אבל אני לא מסוגלת לעשות עם זה כלום.
אני לא אעשה את זה להורים שלי. לאחי. הם לא יתאוששו מזה.
זה הכאב שלי או שלהם, ובכל יום מחדש אני בוחרת את הייסורים האלה, את ההתעללות העצמית הזאת, ומתפללת שתפול עליי קטיושה או משהו.
זה לא אמור לכאוב ככה!
פשוט לא!
6 מליון.
6 מיליון נפשות, שכל אחד מהם עולם ומולואו, נרצחו בשם קר.
6 מיליון מבוגרים ילדים וטף שהשאירו מאחוריהם משפחות שבורות.
6 מיליון שהיו ולא יהיו עוד.
6 מיליון שנספו ומדינה אחת.
מדינה אחת שלא דואגת לניצולים המעטים שעוד בחיים.
נכון, בעולם יש מכחישי שואה, אבל בארץ יש שוכחים.
למה אני עושה את זה לעצמי?
למה אני מתאהבת?! למה אני רגישה?!
למה אני שוב ושוב נותנת לעצמי להיפגע?!..
אם אני לא אהיה עם אף אחד זה יתסכל אותי, ואם אני אהיה עם מישהו זה יתסכל אותי אפילו יותר.
נמאס לי להבליג, להתעלם, לבלוע ..
נמאס לי להיות הבוגרת והעמוקה, להיות זאת שתמיד מנסה לסדר הכל ולהתחשב!
לא רוצה.
אני רוצה חיים ורודים ומאושרים כמו שהם אמורים להיות!
אני פאקינג עוד לא בת 16. אני אמורה להיות בשיא גיל הנעורים או משהו כזה, ולהיות מאושרת ובלה בלה בלה של סרטים. אני לא אמורה לבכות 80% מהזמן. אני אמורה לצחוק ולחייך!
פשוט נמאס לי, מהכל.
ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשנות את זה.
"גם אם שוב אעצום את עיני השמש תזרח, וכולם יחיו בטוב גם בלעדיי, גם אם לא הייתי בכלל..."
ככה אני מרגישה.
הכי לבד בעולם הזה.
אם אני לא אהיה יותר, זה לא ישנה לאף אחד. אולי למשפחה הקרובה.
אבל אני לא אעשה להם את זה.
אם אני פשוט איעלם, אתנתק או אעזוב, זה פשוט לא ישנה לאף אחד.
אז למה אני פה?
כי אני לא מזוגלת לשנות את זה, אני לא מסוגלת לפגוע בהורים שלי, באחי היקר לי כ"כ, ככה.
הכי הרבה שאני נותנת לעצמי לעשות זה להתפלל, בתקווה שהוא שומע, ואולי פעם יגשים את הרצון הזה, רצון שהפוך בטח מהבקשות הרגילות- בריאות, הצלחה וכאלה ..
בשורה התחתונה אני פשוט מבקשת לברוח, בדרך הקיצונית ביותר.
למה אני תמיד משתדלת להיות נחמדה לכולם?
להיות מנומסת, לא לפגוע, להתחשב, לחייך, לתמוך, לעזור, כשברור לגמרי שזה לא הדי?!
כמה אני יכולה לספוג, לבלוע?
למה ככל שאני נפגעת אני מנסה להיות נחמדה יותר לאחרים? גם בשביל לא להראות שקרה משהו כדי שאני לא אצטרך להסביר, גם בשביל לשמור ששום דבר אחר לא ייהרס. גם בגלל עוד מיליון ואחת סיבות שלא מסבירות את זה.
אני לא מולשמת ולא מלאך, אף פעם לא אמרתי שכן, מותר לי לטעות, מותר לי לבכות, מותר לי להישבר, נכון?
למה רק לי אין אף אחד שיתמוך בי?
למה רק אני צריכה לעבור את כל החרא הזה לבד?
אין לי אנרגיות,
ובכל בוקר מחדש, כל פעם מחדש, אני בוחרת את הסבל והכאב שלי על אחרים. בוחרת להמשיך ולהעמיד פנים מלעשות משהו לעצמי שייפגע באלה שאני אוהבת. גם אם לא אכפת להם ממני ..
באמת עדיף ככה, נכון?
לא יודעת, יכול להיות שהוא צודק.
יכול להיות שאני מתגעגעת אליו כי התרחקנו וזו תגובה טבעית, והרצון לחזור אליו זה רק בגלל הרצון לא להיות לבד אבל...
אני לא בטוחה שזה זה.
או לפחות, בהנחה שכן, אני לא מסוגלת להודות בזה.
אני עדיין רואה את עצמי מגדלת איתו את הילדים שלנו, את צ'יקו הצ'יוואוואה ההוא, ואיזה דררה אוליב קטן, לזכרו של זה שברח.
אני עדיין רואה את עצמי איתו מתחת לחופה, רואה את עצמי מטפלת בו כשהוא חולה ויודעת שהוא תמיד יהיה לצידי, גם כשיהיה קשה.
אני עדיין רואה את עצמי יורדת איתו לאילת, כמו שאמרנו שנעשה, או חוזרת למושב אחרי סוף שבוע מושלם אצלו.
זה לא נראה כמו חלום שלא יתגשם, לפחות לא לגמרי...
אני בטוחה שאני צריכה להתגבר, אני פשוט לא מסוגלת...
הוא צדק.
אין ידידות אפלטונית. אם יש שני ידידים ממינים שונאים, באיזשהו שלב אחד מהם ירצה את השני.
הוא אחד הידידים הטובים שלי, היה בינינו משהו וזה נגמר, הייתי הנשיקה הראשונה שלו, הייתי הראשונה בכל מה שהיה לו, אלא אם היתה לו עוד מישהי מאז והם התקשמו והוא לא סיפר לי, והוא גם הזמין אותי לדייט ולמרות שהסכמתי זה לא יצא לפועל בגלל המרחק.
הזמן האחרון אני חושבת עליו יותר ויותר, כמשהו רציני יותר מידידות.
לא רק להתמזמז וכאלה, באמת קשר רציני.
דיברתי איתו והצעתי שאני אבוא ביום בעצמאות כי ההורים נוסעים למשפחה באיזור ולא ממש בא לי והם הסכימו להקפיץ אותי...
הוא לא התלהב במיוחד אבל לא אמרתי כלום...
ואמר משהו על זה שהפעם באמת נהיה ידידים טובים, ולא יותר.
כאילו, הוא התכוון שלא סתם נתמזמז, ולא שאני רוצה שזה יהיה קשה כזה אבל ... הוא אמר את זה והרגשתי שהלב שלי נמחץ. ברצינות, יש לי כאבים בחזה וגוש שתקוע בגרון ככה שאני בקושי נושמת מאז, אבל אני לא מסוגלת לבכות. לא בגללו.
אסור שיהיו לי ידידים בנים.
אסור לי לראות, לחשוב או לדבר עם או על בנים.
צדקת, כ"כ, ואני שונאת את זה.
שונאת שזה נכון ושאני מרגישה כמה זה נכון.
אני מסוגלת לחנוק מישהו.
הוא באמת לא עשה כלום.
הוא פשוט לא רוצה אותי.
הוא לא צריך אותי.
זה הכל...
.
"הזכרונות שאני יותר איתך..."
זה מי שאני בשבילך? זה מה שאני בשבילך?
בשביל זה אני טובה? בשביל 'ליצור זכרונות'?
זה פוגע גם אם לא הייתי מרגישה כלום, אני לא חפץ.
הכי מתסכל?
שלא רק שאני אוהבת אותו, זה גם מרגיש איתו כ"כ טוב, כ"כ נכון.
היום, איתו, היה לי כ"כ טוב.
הדחף הזה לנשק אותו בידיעה שזה לא כ"כ מה שצריך לקרות, החיבוק החם שלו,
העור החלק, השפתיים המתוקות, ההרגשה המדהימה כשהוא שם עלי את ידו לחבק,
הצמרמורת הנעימה כשהוא שיחק לי בשיער, הסומק הזה כשהוא הסתכל עלי..
למה הכל חייב להיות כ"כ קשה? 3/>
אני פשוט שונאת את עצמי על הדברים האלה.
הייתי כמעט בטוחה שזה לא הדדי, אבל אחרי מה שקרה אצלו...
נדלק בי איזה חלק מלא תקווה...
לא רק שהיא התנפצה, מסתבר גם שאני גוף.
אני לא מספיק טובה כדי שירגיש אלי משהו, אבל כן בשביל לרצות לזיין אותי. או לפחות להתמזמז או ווטאבר מה עובר לו בראש.
למה לעזאזל הרגשתי צורך להגיד לו?!
הייתי שותקת וזה היה עובד לבד בלי הכאב ובלי הבושה הזאת שיש עכשיו.
איך אני אליו עוד שבועיים? זה מביך .. איך אני אסתכל לו בעיניים? איך אני אצליח לא לבכות כל הלילה?
מצד שני, אני לא יכולה לא לנסוע, זה יאכזב אותו, וגם אותי-למרות הכל.
מישהו יכול להגיד לי למה הדברים קורים כך?
כל היומולדת הזאת, למה בכלל לחגוג? שהגעתי לעולם הזה? וואו, ממש להיט פה. -_-"
גם אם אני אעשה מסיבה ענקית ונוצצת, ואשקיע זמן כסף ומאמץ, שום דבר לא ישתנה.
גיל זה עדיין רק מספר. כאילו החלפת ה-5 ל-6 תשנה משהו.
בסוף הכל יישאר בדיוק אותו הדבר.
מתישהו הכל ייגמר, וכולם ילכו ואני אשאר בדיוק עם אותה ההרגשה. אז למה בכלל לנסות?
אני בטוחה שכל אחד פה יכול למצוא לי לפחות חמש סיבות למה אני טועה, אבל בסוף, ברגעי האמת, לאף אחד אין מה להגיד. כשאני באמת צריכה כולם 'נורא רוצים לעזור ולהיות שם בשבילי' אבל בתכלס? כולם משתתקים, לאף אחד אין מה להגיד או איך לעזור, וה במקרה טוב, במקרה הרע אתם פשוט נעלמים.
נמאס לי לראות את כל האחים יחד כל הזמן. אני רוצה את אחי חזרה.
אני יודעת שכל פעם שאני מבקשת משהו אחר, ויש לי אינסוף דרישות, בקשות ותלונות, אבל ..
זה באמת מעבר להכל.
מעבר לאהבה, לבנים, לחברות, לחיים, ללימודים, להצלחה, לאושר.
זה אחי, אחי היחיד.
אני רק רוצה לראות אותו ליותר משלוש שעות בשבת. זה אחי.
פשוט לא הייתי צריכה להגיד כלום.
אבל אני מטומטמת והייתי חייבת אז עכשיו אני צריכה לשאת בתוצאות ...
אתה כ"כ מגעיל אותי.
זה אף פעם לא יהיה שוב אותו דבר. אף פעם.
כשאין יותר כוחות, כשאין יותר תקווה, צריך פשוט לוותר.
אני חושבת שחלק עצום מהעניין זה שאני פשוט לא חשובה לאף אחד.
שיגידו שזה לא נכון, העובדות מדברות בעד עצמן.
זה ערב שישי ואני לבד בבית. אפילו לא עם ההורים. אפילו הם יוצאים.
אני אמות בודדה וימצאו את מה שישאר ממני רק אחרי שבוע, כשהגופה שלי תתחיל להסריח.
גאד, הפכתי לדרמה קווין, בלעכס.
חפרתי, גאד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Bla¢k Ang£l O_o
