ורוד דפוק אותי

הוא התרווח בכורסת העור, סוגר את מכנסיו. הנורית במכשיר הטלפון-פקס הבהבה בירוק זרחני, וצליל חיוג מונוטוני של "תפוס" הוסיף להתנגן ברקע. ניק מחה את הזיעה ממצחו. קווצת שיער בלונדי נפלה על פניו והוא הסיט אותה לאחור, משחרר אנקה גרונית של סיפוק. הוא נטל את הסיגר הקובני שהכין לעצמו עוד בתחילת השיחה, והצית אותו בזריזות. שאיפת העשן הראשונה פילחה את ריאותיו, מפזרת את ערפל העונג המיידי. הטעם היה חריף, פוטנטי. הוא התנער, מצמצם את אישוניו, מחפש את נקודת האיזון שבה נכנסים הקרוב והרחוק לפוקוס, ממקד את התמונה שלנגד עיניו.

הדלת בקצהו של המשרד רחב הידיים הייתה סגורה. קנבס ענקי של ג´קסון פולוק נתלה על אחד הקירות, סטירת לחי לפשטות הגברית של המשרד. הוא אהב את הקקפוניה למראית עין שיצרו התזות הצבע המסודרות, אהב את האופן בו השתלט הציור על החלל. שולחן העבודה היה רחב וארוך, מגמד את עמדת המחשב שעליו. הכורסאות כולן היו מרופדות בעור שחור. שתיים נחו בפני שולחן הגרניט, אחת מאחוריו. כורסת המנהל. מאחורי היושב בהן נפרד קו הרקיע של בוסטון ומתחתיו שכנו שלושים קומות של משרדים. המעצב שריהט את החדר מלכתחילה צבע את קירותיו בקרם, ממלא אותו בחפצי אמנות ושכיות חמדה. ניק אהב את החלל חשוף, והפשיט אותו כמעט לחלוטין. החיזיון, במקום להיות מינימליסטי היה ברור: מי שיושב בכורסא הזו הוא מלך העולם. 

הוא חשב עליה. דמיין אותה במשרדו. צללית של אישה בגוני פסטל, דמות אורכנית, אלגנטית, מחוצפת. גלתיאה שנכבלה מחדש באיסוריי האבן שלה. הוא ידע שתעמוד דוממת היכן שיציב אותה, ודווקא הידיעה שתציית גרמה לו לרצות להיאבק עמה. הוא דמיין את גופה המתפתל תחתיו, את ציפורניה קורעות פסים מדממים בבשרו. את עיניה מתערפלות בכאב כשבעל אותה בכח. היא הייתה משמעותית כיוון שסירבה להאבק בו וההבנה הייתה כואבת, כמעט עד כדי פיכחון. נאן לעולם לא תהיה קישוט נאה דווקא מפני שתיעתר לו כשיעמיד אותה כך.

בדמיונו יכול לראות את המוכר הצעיר והנאה כשהוא דופק אותה מאחור. החזיון כשם שהיה מטריד, גרם לאיברו להזדקף מעט. גל של קנאה שטף אותו. הוא חשב שיהרוג את האיש. מתישהו. שישגול את נאן עד שיקרסו שניהם מותשים. לפני חמש דקות דיבר איתה, היה איתה לפני יומיים. וחש את חסרונה בכל תא בגופו. זה היה טירוף. הוא התקשר למזכירתו, בקש שתמזוג לו קפה ולגם בשקיקה את הנוזל הלוהט כשהניחה אותו לפניו.

מעיף מבט בלוח הזמנים שלו, החליט שיצא את העבודה בשש. עניינים מסוימים יוכלו לחכות, וככל שיקדים למלא את מכסת האחווה המשפחתית, כך יוכל להקדים ולשוב לניו-יורק. לשוב לניו-יורק? את עבודתו יכול לעשות מכל מקום, אבל ביתו, ידע ניק ללא שמץ עוררין, היה בבוסטון. לטווח הקצר תידרש פשרה מסוימת והוא היה נכון לעשות אותה. ובכל זאת, הרעיון היה מטריד. לא, לא השינוי. הוא חשב על חייו כדבר דינאמי, זורם, הסתגלות לתנאים חדשים הייתה עניין שגרתי. המחשבה שהוא מתאים את עצמו, ליתר דיוק, בוחר להתאים את עצמו אליה, גרמה לו אי-נוחות. ניק, בכל מקרה, העדיף לחיות את חייו על פי שיקול אינטרסנטי, אנוכי, שלא תלוי באיש מלבדו. נאן הייתה גורם זר. 

נסטסיה. נאן, אולי נהגה לצאת לשופינג במקום להתעמת עם הדברים המטרידים אותה. ניק העדיף לעבוד. הוא קבר את עצמו בעבודה, ובשמונה, אחרי שויתר לעצמו על שעתיים נוספות, כבר עשה את הדרך לבית מקינטייר. 

ג´ונתן, חמוש בזר פרחים וארנב ורוד שגובהו כמטר, קידם את פניו של בנו בכניסה לבית. "ניקולס." פניו מאחורי תפרחת כריזנטמות, נראו עגמומיים משהו.

"דגם חדש של בובת-מין מתנפחת, אבא?"

"אמא שלך רוצה שנביא את זה ללויס הקטנה. אלוהים יודע שיש בבית הזה מספיק משרתים, אבל אני נודבתי להיות סבל."

"היא לקחה ממך את המחשב הנישא, אני מבין."

"ואת הפלאפון," השלים ג´ונתן. "תבוא איתנו לדידי?"

"בדיוק מה שתכננתי לעשות הערב."

"ובאמת, מה קרה לפנטהאוז ההוא שלך?"

"אני חוזר לניו-יורק. מחר או מחרתיים. חשבתי להעביר כמה שיותר זמן עם המשפחה לפני כן."

"כל כך מוקדם?"

"כן," השיב אוטומטית, יודע כמעט בו ברגע כי טון קולו היה נחרץ מדי, מסגיר. ניק חשק את שיניו, מסנן קללה חרישית. אפשר היה לסמוך על אביו שלא יחמיץ מחווה בוטה כל כך. ג´ונתן, המורגל במשא ומתן עם אנשים, קרא  את בנו כדרך שהיה קורא את הפקודים לו או את שותפיו לעסקים. בהזדמנות אחרת, היה ניק מתיר לעצמו להתרווח ולצפות בג´ונתן מקינטייר העט על טרפו. מבלי שיהיה מודע לתנועותיו, נסוג ניק לאחור, שוקל בקפידה את התשובות שיאלץ לתת. כשהבחין בדמותה של קרול, ממהרת במורד המדרגות, הודה לה ללא קול. תזמון מושלם, הרהר, מגחך באירוניה עצמית. הוא רכן כך שתוכל לנשק אותו, מאמץ אותה אליו לחיבוק מהיר. 

"אנחנו בדרך החוצה," דיווחה לו במאור פנים.

"אבא כבר עדכן אותי."

"אתה בא איתנו? נהדר. דידי תשמח לראות אותך. אתה תמיד נעלם כל כך מהר ובלי לומר מילה. כיף לראות אותך שוב בבוסטון ניק, אני אשמח כשתסיים סוף כל סוף את העניינים בניו-יורק ותחזור הביתה-" הוא האזין לפטפוטה העליז של אמו בזמן שפסעו אל המכונית, פותח למענה את הדלת כשהוא מעמיד פני ג´נטלמן. ריקארדו ביקר אותה שעה את בתו וילדיה בצד האחר של העיר, וניק התנדב לנהוג.

אנדרו ודיירדרה וולאס גרו בבית ויקטוריאני באחד מפרבריה השקטים של העיר. דידי, לבבית כתמיד, קידמה את פניהם של האורחים בקריאות התרגשות. היא הייתה מתוחכמת מספיק על מנת לגרום לניק לחשוד כי העילית של בוסטון אימצה לעצמה את המנהג העממי כביכול של חיבוקים-לבביים, וגלויה מספיק להצטייר ככנה. כך או אחרת, דידי לא חיבבה העמדות פנים. היה זה ניק שמצא את העמדת הפנים מלבבת. הפירואטים המצועצעים של המשחק החברתי תמיד נדמו לו סוריאליסטים משהו. ניק תהה האם הוא מאפשר לפאראדוקס להעסיק אותו מהטעם הפשוט שאיננו מעוניין לחשוב על דברים אחרים.

עיניהם נפגשו כאשר רכנה דידי לקחת את הזר מידיו של ג´ונתן, מבט שהיה ארוך דיו לגרום לה לתהות. דיירדרה הצמידה נשיקה מצלצלת ללחיו של ניק, אחר שילחה את בני משפחתה לסלון וניגשה למטבח, להניח את הפרחים במים.

חדר ההסבה של משפחת וולאס היה מקום ביתי ומזמין. מול האח המבוערת ישב אנדרו כשהוא מערסל את לויס הקטנה בזרועותיו, קורמאק, הלברדור של בני הזוג, רובץ בתנוחה מגוננת למרגלות כיסא הנדנדה העתיק. הרהיטים הכבדים, הכהים, שיוו למקום חמימות מלבבת, ולא דידי גם לא אנדרו, טרחו לשנות את העיצוב המיושן מעט של ביתם. 

"ג´ון, קרול. טוב לראותם אתכם. וגם אותך ניק." אנדרו וולאס היה מסויג יותר מאשתו, אולם קולו הסגיר חיבה אמיתית. הוא ודידי הגיעו כל אחד ממקומות שונים, וכשנודע לו לבסוף מיהי בדיוק, כרסם באנדרו החשש שאף פעם לא יצליח להסתגל לעולם ממנו באה דיירדרה. להפתעתו ולשמחתו, קיבלו אותו המקינטיירים כבן משפחה לכל דבר, חרף השוני המהותי ביניהם. כשהוא מיטיב את אחיזתו בלויס, שיגר אנדרו חיוך חם לעברה של חמותו. 

"אנדי. אני חייבת להחזיק את הדבר המקסים הזה!" קראה קרול. במיומנות של מי שגדלה ארבעה ילדים, הרימה קרול את התינוקת, מנדנדת אותה בחיקה. "מתי עזבתם את בית החולים?"

"היום אחר הצהריים," נשמע קולה של דידי כשהצטרפה אל בעלה ובני משפחתה.

"היא נהדרת דידי," אמרה קרוליין כשהיא ניגשת לבתה "תראי איך היא מסתכלת עלייך."

ניק התבונן באחותו, פניה שטופים נהרה. לויס, שלווה ובטוחה בזרועותיה של קרוליין, נעצה עיניים מנומנמות בדידי, מנסה לתפוס תלתל אדמוני שחמק ממקלעת שיערותיה של אמה. התמונה הייתה סנטימנטלית ומתקתקה עד אבסורד. משועשע, הניח לעצמו לצפות במחזה. כשפגש במבטה של דידי, הייתה בעיניה התגרות מכוונת. הוא תיאר לעצמו מה עומד לקרות, וכשהוא פושט את רגליו, המתין למשפט הפתיחה של אחותו.

"ניק מקינטייר. כמה לבבות כבר שברת?"

"אני לא נוהג לספור אותם. זה לא מכובד. את רוצה אולי, לדלג על האקספוזיציה ולהגיע לחלק הזה בדיאלוג שבו את שואלת אותי מתי אני עומד כבר להתחתן ולהביא לאבא ואמא כמה נכדים?"

"אני רואה שהנושא מבדר אותך."

"קיוויתי שאוכל לחמוק ממנו, עכשיו כשלויס נולדה, והכל. אבל אני רואה שזה רק נותן לך תמריץ. אל תתני לי לעצור אותך דיירדרה. לא הייתי רוצה להפריע את האמן ממלאכתו."  

כן, החליטה דידי, ניק תמיד היה מקסים. ותמיד ידע להתחמק מנושאים שלא מצאו חן בעיניו. לא אכפת היה לה לקנטר אותו. היא נהגה לעשות זאת מאז שהייתה גדולה מספיק כדי לדבר. רוג´ר לקח על עצמו למרר את חייה, ונל חשבה עליה בתור האחות הקטנה והמעצבנת, אבל ניק, שהיה סובלני ובוגר דיו, היה האהוב עליה מבין האחים. מבוגר מכדי להתעמר בה, ויותר מדי עצמו מכדי להיות מרוחק וצונן, הפכו ניקולאס ודיירדרה מקינטייר לידידים טובים. הם שוחחו בתכיפות, פעמים שלוש בשבוע, וניק היה אורח קבוע בבית משפחת וולאס בבוסטון.

מביטה באחיה, ניסתה דידי לפענח את הבעת העניין המנומסת שעל פניו. אותה הבעה, ידעה דידי, שמשה את ניק כשרצה לשמור דברים לעצמו. משהו מטריד את ניקולאס מקינטייר הדגול, הרהרה ללא קול. הוא עצבני, ולא רוצה שידעו מזה. בינתיים, החליטה דידי, תניח לו לנפשו. וכשתזדמן לה שעת-כושר, תחלץ מניק כל פירור מידע.

* * *

ג´ס ונאן חלקו ארוחת ערב של טייק-אוואי סיני בדירתה של ג´ס. ג´סיקה, כמו תמיד, אכלה את העוף בנוסח צ´יאנ-קנג, מתעלמת מכל סוגי המזון ה´פרברטי´ להגדרתה, שנאן הייתה נוהגת לבחון חדשות לבקרים. מנורת טיפאני פיזרה אור זהוב מתחת הינומה של זכוכית וחרוזים, בערוץ הנאשיונאל ג´יאוגרפיק התגלתה ה´ביסמרק´ פעם נוספת והרחש המתוק של אילְן וכינורות נשפך מתוך מערכת הסראונד של הסטריאו. 

"ובכן?" הייתה זו ג´ס, מנסה לדוג את שיירי העוף מתוך גביע הקרטון שבידה.

"ובכן, מה?"

"את לא עומדת להגיד לי שסט הלבשה תחתונה באדום מזעזע הוא הגורם לחיוך הדבילי שמרוח לך על הפרצוף."

"הו, ג´סיקה. תמיד קולעת ישר למטרה."

"אז..? הבלונדיני התקשר?" 

"הבלונדיני? ככה קוראים לו?"

"נורטון, נורמן.. משהו."

"ניקולאס. כן, הבלונדיני התקשר."

"ו...?"

"ו..? מה את מחכה לשמוע? שהוא הצהיר על אהבתו הנצחית ובקש ממני לברוח איתו למקסיקו?"

"זאת יכולה להיות התחלה טובה".

"טוב. אז אני מצטערת לאכזב אותך, ניק לא אמר שום דבר כזה. אבל דיברנו. היה נחמד."

"דיברנו? היה נחמד?"

נאן משכה בכתפיה, בוהה בחלון המואפל. "אני לא רוצה לדבר על זה. לדבר את זה. זה שלי ג´ס. לא רוצה לדבר על זה ככה."

הן נשתתקו, מתבוננות זו בזו. טכנאי מזוקן, הסביר בפרוטרוט את פעולתו של הרובוט התת-ימי, בקול שהיה נמוך וצרוד קמעה. פניו על מסך הטלוויזיה היו צרובות שמש, קווצות שיערו המאפיר מתבדרות ברוח הקלה. היפי שאיחר את הרכבת, הרהרה נאן, שוזרת סיפור לדמות האקראית, מתעלמת ממבטה הנוקב של ג´סיקה.

"בדרך כלל את מאוד בוטה בקשר לקשרים שאת מנהלת," שברה ג´ס את הדממה. קולה נותר לעמוד בחלל, סימן שאלה שקושקש בתחתיתו של דף ריחני מיומנה של מתבגרת. נאן דימתה לראות את השורות הצפופות שנרשמו לאורה של מנורת לילה, בכתב מעוגל ונשי. האם התמונה שצפה במוחה בבירור כה רב הייתה תזכורת לשוני ביניהן? ג´סיקה כתבה יומן, ריססה מכתבים בבושם מתקתק ובישלה ארוחות רומנטיות למיק. נאן נהגה להתחבא מאחורי מילים; מאחורי שנינות לשון או קללות שהוטחו כלאחר יד באופן שהיה כמעט אגבי. היא שלחה את מכתביה בדואר אלקטרוני או שלא שלחה בכלל, וטיגנה בייקון לחתול.

"כן." היא התבוננה בג´סיקה, מרוקנת את פניה מהבעה בעת שג´ס בוררת את המילים.

"תמיד חשבתי שזאת הדרך שלך לא לתת לזה להיות חשוב יותר מדי, כאילו אם אנחנו נדע וכל העולם ידע ויוכל לחטט לך בקרביים זה יהיה פחות.. אני לא יודעת. פחות. זה לא יוכל לשנות לך."

"זה נכון בחלקו. אני מתארת לעצמי."

"אבל הם לא היו חשובים בלאו הכי," התערבה ג´ס.

"הם לא.. הם לא היו חשובים ככה. או שאני לא רציתי להרגיש שמשהו יכול להיות חשוב לי, גם אם הגברים האלה היו חסרי חשיבות.. אני לא יודעת ג´ס."

"הוא חשוב לך, נאן?"

"אני לא יודעת.. כן. אולי. הוא רלוונטי."

"זה טוב."

"לא, זה לא טוב."

נאן עזבה את דירתה של ג´ס בתחושה מעורפלת של תסכול. אם רק יכלה למצוא אותו ולשכך את חוסר הוודאות בהצהרות רומנטיות, לזיין אותו עד עילפון חושים.. היא לא ידעה לומר במדויק מהו הדבר שמטריד אותה, אף על פי שהפתרון כביכול, היה ברור מאליו. כל מה שיהיה בו בכדי לטשטש או לקרקע אותה, כל רגש שיהיה חזק מספיק להביס את חוסר הוודאות ואת הזעם. השגיאה הקריטית הייתה לאפשר לעצמה להתייחס לדברים בצורה אמוציונלית. היא לא ידעה להתמודד עם רגשות, וכברירת מחדל, נהגה להימנע ממצבים שכפו עליה מעורבות רגשית. היו יוצאים מן הכלל, מועטים מספיק כדי שתרצה להתנצל ולא תעשה זאת.

היא ישבה בסלון בחברתו של ריצ´רד לב הארי המגרגר, לוגמת יין לבן ומאזינה לצ´ייקובסקי. התיאטרליות שלו שעשעה אותה, התאטרליות לכאורה של חיי הזוהר שעשעה אותה. כשהאזינה לצ´ייקובסקי, היה משהו פחות בוטה ויותר אנושי בקרירות המכנית של חייה. מראית העין לא הייתה חזות הכל, אבל היה בה משום פיצוי.

נאן השקיעה את עצמה בשגרה הסתמית של חיי הבית, מוודאת כי ריצ´רד פיטם את עצמו לשובע, מחזירה תקליטים למקומם. שתי הודעות המתינו לה בתיבת הדואר האלקטרוני כשהדליקה את המחשב, והיא פתחה אותן בזו אחר זו. הראשונה, משילה, ששאלה אותה ביובש הרגיל היכן היא מתכננת להעביר את הכריסטמס. יעילותו של המחשב האישי הלמה את שילה נורת´אם בתכלית, חשבה נאן. אמה, לא הייתה מהנשים הנוהגות לבזבז זמן מיותר על מגע אישי. שילה מעולם לא הודתה בכך, כפי שנאן מעולם לא שאלה, אבל האם והבת ביכרו להימנע זו מחברתה של זו. נאן הקלידה תשובה קצרה, ופנתה לאי-מייל השני.

מאלכסנדר סולזניצין, [email protected]

ללורה דארסי [email protected]

בלייק, חשבה נאן, זמן ארוך שלא התראינו. קרטיס בלייק, או כפי שנהג להזדהות בתיבת המייל שלה, אלכסנדר סולזניצין, היה מלקוחותיה הקבועים של נאן. בשנות החמישים המוקדמות שלו, ניהל בלייק בחכמה את ההון המשפחתי, את אשתו ואת שלושת ילדיו. חיבתו לאמנות הייתה דבר שנהג להצניע, בעיקר הודות לאוסף הפרטי הקטן שגולת הכותרת שלו היא קאראווג´ו גנוב.

נאן הקישה על ´open´, והמתינה למסך שיעלה.

לורה יקרה,

פתחי את הקבצים המצורפים, יש לי עבודה שאני חושב עשויה לעניין אותך.

שלך, אלכס.

ההודעה הכילה שני קבצים שגדלם כחמש-מאות מגה בית. הראשון הכיל את תצלומיהם של זוג אקוורלים. היא זיהתה את סגנונו של טרנר, מרוצה לגלות כי האינפורמציה בנספח השני אישרה את חשדותיה.

אלכס יקירי, כתבה נאן.

שמחתי לקבל את הודעתך. תמיד חשבתי שניו-אינגלנד היא ה-מקום להיות בו בחג ההודיה.

בידידות,

לורה.

~סוף~