ורוד דפוק אותי

תקציר: יום קיץ חם, שני בני טיפש-עשרה נוטפיי הורמונים וחלקת אבטיחים.

גולן לקח אותי לחלקת האבטיחים, לאסוף אחד או שניים שיהיה מה לאכול, כשנשב כל החברה בערב, כשיחזרו אחד אחד מאיפה שלא נסעו אליו לעשות שם את ליל שישי, למרפסת של גולן. הוא אומר, יהיו קטעים, את יודעת, בעצם, אף פעם לא אמר יותר מדי. רצינו להעיר את אהוד, אחי, שיבוא איתנו, אבל אהוד פשוט קבר את פניו בכרית, ופלט מן אנקה נחירה מרוגזת. עזבנו אותו, שיהיה, נו מה?

לאחד החברים של גולן יש טרקטורון, מן כלי חבוט ומאובק, שלא ממש שווה הרבה, אלא אם כן זה לטיולים בשדות, להרביץ מהירות. אני יושבת מאחוריו, ירכיי מתהדקות סביב המותניים שלו, הוא צר ומושלד כמו תמיד, כמו פעם, זרועותיי נסגרות על חזהו כמו כלוב צלעות שני כשמד המהירות מטפס לארבעים, לארבעים וחמש, לחמישים. שיערו, בגוון עמוק של חול צרוב שמש, נפרע ברוח הדוהרת נגדנו. אני מקשתת את צווארי, להניח לזרמים המצליפים של הרוח להכות בפני, משחררת קריאה של התעלות, של ניצחון. לאחר מכן, אני קוברת את פני בין שכמותיו, היכן שהגופייה נפרמת מהעור הזהוב, הדבשי, לחשוף את העצמות המתקמרות זו כנגד זו. יש לו ריח של שדות ואדמה ושל חופש, כאילו השמש איירה אותו לעומת הנופים שנפרשו עכשיו לצידנו.

במתז של עפר יבש הוא מחנה את הטרקטורון מול חלקת האבטיחים. לרגע אני נשענת על ההגה, להתבונן בו אחרי שכבר קם, להחיות ולנקז את כל השנים שעברו במבט אחד, שימוג בינינו, באד החמים שעולה מגופו. אולי אמרתי, שלא נפגשנו מזמן. גולן, לא השיב, והמילים נותרו להתפוגג, כאילו מעולם לא נאמרו. הוא גבוה ושדוף, כולו זוויות ומשטחים גיאומטריים, ידיו ארוכות, והכפות גדולות ומחוספסות מעבודה באוויר הפתוח. פניו רציניים תמיד, החיוך שנפרש בזהירות על השפתיים, זורם באיטיות משוועת לעיניו, ולעיתים מגיע רק באיחור, או בכלל לא. אני אוהבת את פיו, מלא בשרני ורחב, למרות שהוא בכלל לא מתאים לגולן.

"בואי אביטל," הוא אומר לי, תוחב את ידיו בכיסים, באי-נוחות. ההאצה מרומזת, הלבטים ברורים, הוא ביישן, והצורך לזרז אותי, לדבר אלי, לא נוח לו.

צחקתי, יורדת ממושב הטרקטורון בקפיצה. הוא מסתכל עלי, במן מבט אינטנסיבי, שואב, אינני יכולה לראות את עצמי בתוך אישוניו הבהירים, מן ירוק ים חוור. אני פורעת את שיערותיו בחיבה, מתכחשת למתח שעומד בינינו, כאילו המחווה האקראית, החברית, תשכך אותו. גולן חם ורך וחלבי. מזעיף את פניו, אולי בחוסר בטחון, הוא נסוג ממני,  מהדס בתוך העפר היבש, אל תוך מקשת האבטיחים.

"אבטיח אבטיח,

לא על עץ ולא על שיח,

על הארץ הוא גדל,

גם בשמש גם בצל"

אני מתגרה בגולן, מזייפת את השיר כשהוא רוכן להקיש על קליפתו של אבטיח בשל. הוא מרים אלי את מבטו. עיניו מנצנצות בחיוך, ואולי זאת רק השמש?

"אבטיח אבטיח…", קולי נשבר לכדי צחוק מתגלגל, מבעבע. כמו העננים הנוצתיים שנתפזרו על פני השמים. השמש, קופחת על שנינו, שולחת ניצוצות בוהקים, כעין ערפל של זהב סביב ראשו של גולן. בחיוך, אני פוסעת אל תוך המקשה, בין התלמים המעופרים. קליפתו המפוספסת ירוק של פרי בשל, מהדהדת וחמימה כמו שעת צהריים. אני אוספת את הפרי בין זרועותיי, החום נספג בחזה, ברכות השדיים, ומתקרבת חרש אל גולן.

לפני שהוא מבחין בי, אני מרימה את האבטיח, ומפצלחת את הפרי על ראשו.

שאגת ההתרעמות שהוא משחרר, היא גרונית ומחוספסת, גברית, מעומק החזה, ולבי מאיץ את פעימותיו, כאילו רק למענו. אני עומדת, נעוצה במקומי, רגליי תקועות באדמה, איכשהו, כשהוא מוחה מעל עצמו את בשר הפרי, אני נזכרת במניירות האלה, של הגן, שנעצנו קלמנטינות מקולפות על האגודל, ואחר כך הסתובבנו, להראות לכל מי שהיה מוכן להסתכל, ויותר טוב, לכל מי שהיה מוכן להתלהב מזה, ש: "התנפחה לי האצבע". יד על לבי, כמו על מנת למתן את נשימותיי, לא יודעת מה קרה לי לפתע, אני עומדת במקום שניה אחת מיותרת.

קליפת האבטיח פריכה ומתפצחת בנקל, והבשר ורוד ומתוק. המיץ זולג לפי, במורד הצוואר, בזלגים ארוכים לגיא שבין שדיי. אני צורחת, ממהרת להרים אבטיח נוסף. האחד שבחרתי הוא גדול ושמן וכבד. אני רודפת אחרי גולן לאורך המקשה, מנסה להפריד ביד אחת בין ענפיו של שיח שהוא מתחבא מאחוריו. כשאני מתקרבת אליו מספיק, בסופו של דבר, הוא מתנשם ומתנשף, וכך גם אני, ואני מטיחה בו את האבטיח בתנועה לא מדויקת. נתזי אבטיח מתפזרים לכל עבר, ובערך עשרים אחוז מהתשעים אחוז מים שבפרי, ניתזים גם עלי. הגופייה הלבנה שהוא לובש נדבקת לחזהו, עולה ויורדת עם כל נשימה. אני יכולה לראות את רישומי הטורסו, למנות את צלעותיו אחת אחת בעד לאריג הכתנה הרטוב. הוא מלחלח את שפתיו, קשויות וסדוקות מהשמש, ורוקו מבהיק על השיפועים העסיסיים.

שוב, אני רצה, מרגישה את הרטיבות בין רגליי כשהאגן נהדף קדימה. הסוויש החרישי של ירכיים חשופות נעים לאזניי, כמו גם הרחש הבועתי המדומיין של הלחות השופעת ממני. לא יודעת למה אני צורחת, אולי כי בגלל שהוא כל כך גבר, אני מרגישה כמו אישה, כמו בת. אולי זה מן אינסטינקט. הוא מפצלח עלי אבטיח נוסף, ומבלי לחכות אני בוררת אבטיח גדול במיוחד, שהשחים בשמש זמן ארוך, מותסס בבפנוכו, בשל מדיי, ומתחילה לרדוף אחרי גולן. הקליפה דקה ופריכה, התחושה דומה לתחושה של נייר. אצבעותיי משוחות בעפר, והגרגרים זורמים על פניו המותפחות, המעוגלות, של האבטיח. איימתי עליו, שיש לי אחד גדול ורקוב במיוחד רק בשבילו, בדיוור ישיר לנמען.. ו..!!!

הקליפה נסדקה כמו אדמה ביום חמסין שמישהו במקרה שפך עליה מים, והעסיס החמוץ נטף במורד גופו, על הכתפיים והשכמות, מכתים את הגופייה בגדילים ארוכים לעבר הג´ינס הדהוי. בהיתי בו דקות ארוכות, כשעמדנו זה מול זו קפואים על מקומנו, מעוררת לדעת שהוא מגורה לא פחות ממני. האבטיח הבא קובע על ראשי ברגע של אי-עמידה על המשמר. רקוב יותר ושמן יותר מהאבטיח שזרקתי אני על גולן. המיץ המותסס הריח כמו חומץ.

"כוסאמאש´ך!" צרחתי עליו, בטון שבין נרגנות לשעשוע. "זה מגעיל!, פיכס..", הודעתי בפנים מכורכמות. גולן צחק. צחקתי גם אני.

עקבתי אחריו בחשדנות מבודחת כשהתקרב אלי לאיטו, מתכופפת להרים אבטיח. הוא נעצר, סנטימטרים ספורים ממני, גופו לחוץ כנגד האבטיח המפריד בינינו, מרחק נגיעה, שפתיו מרחפות מעל שפתיי, קרוב מספיק למולל את פטמותיי הקשויות בין אצבעותיו.

"אבטיח, אבטיח.." מלמלתי כנגד פיו, שואפת את החום העולה ממנו, אפו מתחכך בשלי בניד ראש אקראי, "לא על עץ ולא על שיח, על האר-" שפתיו הברישו את שפתיי, במגע זהיר, אוורירי כנוצה, כמו תפזורת העננים במרקם צמר-גפן, "על הארץ הוא גדל,", לחשתי כנגד שפתיו הפשוקות, "גם בשמש גם בצל.."

"אנחנו צריכים להתרחץ…" התווה פיו על שפתיי.

חייכתי. "אהוד ישן בחדר שלך.. הממ" סגרתי את פי על פיו, ברפרוף, מרפה במיידית.

"יש צינור מים, ליד האולם…"

הרמתי גבה, אבל גולן שזר את אצבעותיו באצבעותיי, והחל מושך אותי בכיוון הטרקטורון.

"אנחנו נלכלך לך את המושב," הודעתי.

"לא נורא," אמר בקול חרישי, רוכס את זרועותיי סביב מותניו. בין אצבע לאגודל, סובב את המפתח והתניע את הרכב הקטן, חותך בתמרון מוטרף בחזרה לדרך העפר. הפעם, שאגתי במלוא גרון, מנערת את ראשי ומאפשרת לשיערותי להתפזר ברוח, שדיי נלחצים לגבו הכפוף, ובפנים ירכיי אני לחוצה לעצם הזנב בקצה שדרתו. אנחנו נוסעים במהירות מירבית, הטרקטורון מגרד את השבעים. גולן שותק ואני צורחת גם בשבילו. כיף לי.

שעת צהריים, אנחנו חולפים על פני כמה חברה מהאבוקדו במיכלזון בצבע צהוב מקולף שמנופפים לגולן. הקיבוץ ריק מאנשים, כולם בעבודה עכשיו. האולם על שם יעקב גולדפרב, איזה מישהו זקן ממייסדי הקיבוץ שמת בערך כשהתחילו לבנות שמה, מתנשא בחגיגיות נקיה בקצה של חלקת דשא. הממטרות מזמזמות מסביב, והבניין הקטן של הספרייה, עומד מבויש לא רחוק מאתנו. גולן צוחק. סמוך לכניסה האחורית, זו של מאחורי הקלעים, ברז, ומפייתו משתלשל צינור ארוך, שלפעמים מחובר לממטרה. עכשיו הצינור שמוט על הקרקע, כמו נחש שמזוגג בחול אבקתי וגלידי דשא יבש. גולן תופס בצינור בידו השמאלית, ובשנייה, פותח את זרם המים.

סילון דוקרני ניטח עלי ללא התרעה. אני מצחקקת, וגולן מגביר את לחץ המים, עד שהוא מתקשה לשלוט בצינור שמשתולל בין ידיו. איכשהו, כל העסק הזה מצטייר בעיני כבעל קונוטציות פאליות. הצחוק עולה ומתגבר. גם גולן צוחק עכשיו. צחוקו עמוק וגברי. הוא צריך לצחוק יותר. אני עומדת לפניו פשוטות זרועות כשהוא מכוון עלי את המים. בגדי נדבקים לגופי, החולצה הרטובה מדגישה את מלאות החזה, את השדיים התפוחיים והפטמות הכהות. אני בלי חזייה, ושנינו מודעים לזה.

אני מסתובבת בגבי אל גולן, מפקירה את עצמי לזרם הצונן. האריג נצמד לישבני, בקפלי בד שמסרבלים את תנועותיי, ואילו המים זורמים על העור החשוף, למטה מהקו הממולל, הממוזמט, של השורטס. שיחקתי בשולי הגופיה, ידי מחליקות על קו התפר שבין האריג לעורי, אוספת קווצות בד בין אצבע לאצבע, מרוממת את הבגד כדי חריץ של עור חשוף בין הג´ינס לחולצה. המים זורמים בין אצבעותיי, על הורידים התכלכלים מתחת לעור הלבן, בין מפרק למפרק. אני אומדת באיטיות עצלה את קיעורי האגן, את הבטן, המים נקווים באגלי לחות אל הפופיק, ואני מפשילה את החולצה מעל לרישום המרומז של שיקוע הטבור. כתפיית ספגטי מתגלצ´ת על זרועי, ואני נותנת לה ליפול כשאני מסתובבת אליו. מרכינה את פני, אני חוזרת להתעסק בגופייה, מותחת את הבד לכאן ולכאן, על פני החזה, חושפת שוליים של שד, והבד מתמולל על הפטמות.

אני מגוללת את הגופייה מעל הציצי, חושפת את הפטמות הורודות, הזקורות, שחרוזי מים גולשים עליהם. האריג נסחט בין אצבעותי ואני מרימה אותן מעלה, מפוקקת את ראשי מהבגד, להשליך את הגופייה על הפנים של גולן. שוב הוא צוחק, וצחוקו מפתיע אותי בחד-פעמיותו, בצלצול המתרונן. לא זכרתי אותו צוחק. הוא זרק לי את הצינור, מתקרב אלי לאט, כאילו לא בטוח מה תהייה תגובתי. חייכתי אליו, מכוונת את הצינור, לשטוף ממנו את הדביק-דביק הזה של האבטיח.

גולן נישק אותי, נשיקה קצרה וקשה, ואז התרחק שוב, לתת לי לרחוץ אותו עם הזרם. זה כמו משחק כזה, אני מניעה את פרק היד בתנועה מלכותית, והוא מגחך אלי, מרים את זרועותיו.

"בשביל מה אתה צריך את החולצה הרטובה הזאת?" אני מלגלגת.

הוא באמת לא צריך, אז הוא מוריד אותה. יש לו טורסו חלק ויפה, מוטת כתפיים רחבה, עצמות הקולר שלו מתעקלות זו אל זו בהדגשה חיננית. הוא רזה מספיק בשביל שקצותיהן יבלטו על כתפיו, כמו במדים. לאוויר יש ריח של דשא רטוב, והוא עולה בהבל חם מהקרקע, מלטף את איבריי החשופים. יש קבוצה קטנה של שיחים שמסתירה אותנו, בכעין פאטיו טבעי, ומאחור משתרע כר הדשא העצום עם הממטרות. קווצות שיער כהות ממים נתלו מפניו של גולן, טיפות זעירות נושרות מהן, לזלוג על חזהו ועל שכמו. אחיזתי בצינור נתרופפה כשסגר את זרם המים, שומטת אותו ארצה, לכרוך את זרועותיי סביב עורפו של גולן. הוא מחכך את אפו באפי, אחיזתו הולכת ומתהדקת, חרוזי מים נושרים בינינו, שאני יונקת אותם משפתיו, במגע האיטי של פה על פה, של נשיקות גנובות בסתר. 

במסלול איטי, רושמת לשונו את שפתיי, עוקבת אחר הקו המדויק של שפתי העליונה, לקשת המשורבבת, לתוויי המטושטש של השפה התחתונה, הבשרנית יותר, אוסף מהן את הרטיבות בנשיקות קטנות וחפוזות. הוא מעמיק את הנשיקה, סוחף אותי בין הצללים ונימות הגון, שפתיי פשוקות, לרוות את פיו, מתוק כמו הטל בחמש בבוקר, מנצנץ על הדשא הלח, על הכלניות שנפקחו כמו עין עייפה, על הקיסוס והצאלון והפיטנה שנוטפת פרחים ריחניים.

"בואי נכנס פנימה."

אנחנו מועדים לעבר הדלת, ידו מחליקה על הידית. שאלתי אותו איך זה שהם משאירים פתוח וגולן אמר שככה זה. אין אף אחד, ורק זמזום הדבורים בתוך פרחי ההיביסקוס מפר את הדממה. אני צוחקת, מחייכת אל פיו הרטוב, ואז יונקת את השפתיים האלה, שהן רכות ומלאות ופריכות. שלובי ידיים, אנחנו עולים למעלה מהחדר הקטן, לבמה. הוילונות הכבדים מוסטים לצד, ושורות-שורות של מושבים נפרשות לפנינו. ישבתי שמה פעם, לראות הצגה שלקחו אותנו אליה בכיתה ו´. היה קיץ, ואיברי החליקו כנגד הציפוי דמוי-העור, הרטוב מזיעה. צחוק סמיך, כמו ערפל, נבנה בחלל המעיים, מטפס למעלה, להרעיד את כתפיי ולפעפע בבטני. מתפקעת מצחוק, התכרבלתי בזרועותיו, לוחצת את שדיי לחזהו. כששאל מדוע, הסברתי, ואז צחקנו שנינו ביחד, פוסעים למרכז הבמה, לווחי העץ חורקים תחת רגלינו.

יכולתי לדמיין את כל אותם אנשים נועצים בנו את עיניהם, באישונים מורחבים מפליאה או מעונג, נאנקת כשהוא תופס בפלחי ישבני, מצמיד אותי אל הבליטה המתרוממת בקדמת מכנסיו. לחשתי הצעות מלוכלכות באזנו, הבל פי מתרפק על התנוך הרך, מתוק מכדי לא לנגוס בו. אני כורעת על ברכיי במחווה פרוזאית, ידי מחליקות במורד אמותיו הארוכות והחזקות, עם התכול של עורקים שהשתרגו בזהב הבהיר, אצבעותינו מתמוללות אלה באלה, נשזרות באחיזה איתנה. אני מושכת אותו למטה, לנשיקה סוערת, יש לו טעם של קיץ, רענן וחמים ורטוב, ולשון שעושה בי דברים מדהימים. גולן מחייך כשאני משכיבה אותו, בוהה אל שורת הפרוז´קטורים למעלה, פרוש כמו לקראת פיקניק, בתוך שלולית מים בהירה, שאור מהחלונות החצי סגורים זורם בה.

כאילו מנגבת דמעות, אני מנשקת את חזהו, בקו הברור, היפה, שמתחדד כחץ לעומת השקע מתחת לצוואר. מנשקת איפה שהדופק מספר לי סיפורים והעור כל כך נימוח שהוא מתפוגג למולקולות קטנות של אבקת סוכר בין לשוני לתיפוף הדומם של לבו. תופסת במכנסיו, אני מושכת אותן לאורך הרוכסן, חוצה לשניים, לחשוף את העירום שמתחת. בין השיניים אני תופסת את הגומי של התחתונים, מתעלמת מהדחף למתוח אותו ולשחק בו, מושכת אותם באיטיות מעל הזין של גולן, שמצדיע לי בחדווה.

יש משהו מהקיץ בעיניו, אותו דוק מואר של גלזורה שהשתלב בפסיפס של האישונים, בין הזכוכיות המנצנצות בירוק חיוור. הוא הסתכל עלי, כמו שרציתי שיסתכל, כשלקחתי אותו בפה, להדק את הכיפה בין שפתיי ולרדת למטה, עד הענבל שבגרוני, אוחזת בו בתושבת כף היד, בעדינות, מכווצת ומרפה, בלי לדעת שאני בכלל מסוגלת להחזיק ככה, שיש לי כפות ידיים רכות ויציבות עד כדי כך. הוא גונח, כמעט באופן מוחשי לי, עד שאפשר לראות את מיתרי הקול שלו רוטטים. הקול הוא רך, נענה, אמביוולנטי - איכשהו. גולן מתבונן, באותו מבט אינטנסיבי ובהיר, ואני מלטפת את ירכיו, את הזין היפה שלו, מלחלחת את הגממות והנתיבים בדרך לכיפה. לתת לו עונג, מול המושבים הריקים, שבכל אחד ואחד מהם אני יכולה להרגיש את דוק הזיעה שניגר מגבי, מישהו זע במקומו, באי-נוחות. את הצל שמחולל אותם, אחד אחד, מול שרידיי האור המוקסם שבקושי ניתנת לו ההזדמנות להכנס לפנים האולם. אנחנו כמו ילדים שמשחקים באבא ואמא, אבל אנחנו לא, אולי אני רק מרגישה ככה בגלל שבפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה בן שלוש עשרה ואני אחת עשרה. התחושה היא אבסולוטית, המלאות שלו בפה שלי, אני מרגישה כמו ילדה, טועמת כמו ילדה, כאילו אף פעם לא באמת ירדתי למישהו קודם לכן. הטעם חי וחריף, נצרב על פקעיות הטעם של לשוני, כמו קעקוע של הוויה מסוימת, מימים אחרים, כששכבנו על הקרוסלה עם מקלות, לצייר בהם על החול החם.

טיפה קטנה של זרע על שפתיי, ואני מלקקת אותה, משרבבת את השפתיים, בוחנת, מעבירה את הלשון על תקרת הפה, על הבשר של הלחיים הפנימיות, ללמוד את הטעם, את הטעם של גולן. אנחנו מתנשקים - האם הוא יכול לטעום את עצמו ממני? לא, אני לא חושבת, הטעם כל כך קלוש ובלתי מובחן. אני לא-עוד טועמת, אני זקוקה לו, ליש של הבשר, לחום של הקיץ, אולי ניחוח עמום של אבטיחים, גולן הוא קיץ, אני צריכה עוד, צריכה יותר, למלא את עצמי בפיו, בלשונו, בשפתיו. הידיים שלו חופנות את שדיי, סוגרות בתוכן את המלאות המוצקה שלהם, הכריות הקטנות שבפנים כף ידו נקרמות סביב לפטמותיי. אגודלו, מלטף את העטרה, מהסס בין הורוד-פטל עם הטקסטורה הגרגרית, לבשר הלבן הקרמי.

"אתה רטוב," אני ממלמלת בקול רועד, רווי, מתוק.

"גם את רטובה." הוא מלטף אותי, באצבעות מרחפות מעל העור החלקלק, משהו בין רטוב ללח. אנחנו יושבים יחד, אני בחיקו של גולן, בטן אל בטן, בעקצוץ של חום דבשי מרטט באוויר שמדביק ביני לבינו. אני מסמנת באגודלי את אפו, ארוך ודק ושבור, את הגבות וקיעור העין, היכן שנקווים הצללים של חוסר השינה, את עצמות לחייו, שהן בולטות ונאות, עם אולי רמז ליהירות, את הפה שהוא מלא ושותק ומחייך אלי, אבל פחות ממה שהוא צריך לחייך תמיד.

אנחנו ככה על הבמה באולם על שם איזה מישהו זקן שמת בערך כשהתחילו לבנות אותו, עם הפרוז´קטורים שלא עובדים, מזדיינים או אולי עושים אהבה, אולי כי בא לנו, אולי כי הבגדים שלנו רטובים ממילא ואהוד חורפ בחדר של גולן. אני אומרת את זה לגולן, והוא מנשק אותי, וגורם לי להרגיש שוב בת חמש, אולי אתה מתחיל להתגעגע לילדות ברגע שעברת אותה, ולא צריך לחכות על גיל שלושים-ארבעים להזכר בהכל. למרות שלהזדיין זה לפעמים לשכוח. מאחורינו יש סטנד של תפאורה, בטח מיום הזכרון שעבר, שעוות נרות בצבע לבן קרושה על הקצה, איפה שהדליקו נרות לזכר הנופלים. הואקס על הפארקט לא מי-יודע-מה, כי הוא סופג את כל המים. תנשק אותי, אני חושבת, עד שלא אוכל יותר לחשוב, ואני שוקעת בגולן. הוא מפריד את שיערותיי זו מזו, מגלה את הפנים שקודם משחתי בקרם שהגנה ועכשיו הן דביקות ממנו איכשהו, מבריש את שפתיו על מצחי, על לחיי. הזין שלו זקוף, נצמד לי לפופיק, ואני מתחככת בו, בעיכוס גלי, מתגרה. אני אומרת לגולן; "אני במן קטע מורבידי עכשיו," והחיוך על שפתיו איטי, בקושי מגיע להתיז ניצוצות מהעיניים שלו.

אני נשכבת, רגליי פשוקות לפניו בהזמנה. הוא שולח יד לחפון אותי, אצבעותיו מתלחלחות. המשקל של שדיי מתפזר, הם נוטים קלות הצדה, אבל הפטמות זקופות. המים מצטננים על ערוותי, האור משחק בטיפות הבודדות שנלכדו בקרזולים הזהובים. האוויר כבד, לא נושם, אבל קר לי קצת. הוא מחדיר אליי אצבע אחת, שתיים, במן מחווה של "קיצי-קיצי", והנשימות שלי קצרות ולא סדירות. אני גונחת, בנשיפות עמוקות, קצרות, שעולות לי לראש.

כשהוא רוכן אלי, אני מושכת אותו, לשכך את נשימתי בין שפתיו. ידי נפרשת על קיעור עורפו, לקחת, לחמוס. אני יודעת, והוא יודע, כשהוא מתמקם בין רגליי. ואז הוא נדחק פנימה, בתנועה בטוחה, להיות אסוף בתוך גופי, לבוא, אלי. אוה, זה טוב. אני מדברת לו, מדברת למענו, את כל מה שאמא שלי והמטפלות בבית הילדים היו מתפלצות לשמוע אותי אומרת. אני כמו אלף דימוים אוויליים שמסתכמים לבטח בים, או בביאה, שתי גדות שהוא מחליק ביניהן. הוא כמו קיץ, והקיץ זורם בתוכי, לעצב את כל האיברים לתמונת מצב אחידה, לזרום זה עם זה. לקשת את האגן אליו, לקמר את גבי אליו, להיות כנגדו.

הקול הוא בלתי נשלט, כאילו לוחץ גופו כנגד גופי ומעצב שקערוריות אוויר לבוא בין המיתרים, גניחה כנד הדף גופו. עונג מזדחל מקצוות הווייתי, להקוות בשיפולי הבטן, היכן שהוא יכול להתמוסס ולהערות את עצמו בבשר. אני משוועת, לעוד דחיקה, להתמלאות המושלמת, לגולן. ילדים צוחקים רחוק מאתנו, וזמזום הממטרות החרישי מנקר את דרכו אל תוך הקירות. הוא מתפשט בתוכי, אותה איכות מוזהבת, לבנה משמש, מתוקה ממים ואבטיחים. אני יודעת שזה קרוב, ואף על פי שאינני יכולה עוד להבחין את פניו מבין הצללים, ברי לי שגם הוא יודע.

בטלטול חד, מתמשך, מענג עד לבלתי נסבל, אני מתפוצצת סביבו, מתאגרפת סביב לגולן הנע בתוכי. נשימה רדודה, רוויית לחות, מתפרצת ממני להתפרק על חזהו, כשהוא מגיע אלי, כשאנחנו משתווים. האורגזמה, חורצת את עצמה בפניו, כמו גם בפניו, והוא נופל עלי, כמו נשבר, כמו מתמוטט. להיות נאסף, בין זרועותיי. אנחנו מתנשמים, שוב, אני יכולה להבחין בזיקי החיוך שבעיניו. בא לי לצחוק, סתם ככה, כי טוב לי.

~סוף~