ורוד דפוק אותי

ההמתנה, זו ההמתנה שפוצעת יותר מהכל. איך להסביר, שברגע הזה כל הדברים נכונים, ומשהו בי כבר נשרט ומדמם בשביל מה שלא התרחש. או כן התרחש. הטלוויזיה מזמזמת ברקע ולפעמים נדמה לי שהזמזום הופך מונוטוני, בלתי מורגש כמו טרטורו החרישי של המזגן. יריב מגיע לפעמים, ניגש למקרר, פותח לעצמו בקבוק בירה. אני מתבוננת בו אוחז בבקבוק, באצבעותיו שמפלחות את דוק הרטיבות הנקרש על פני הזכוכית. הוא לוגם, לאט, ופיקת גרוגרתו עולה ויורדת.

בפינה מתגולל זוג גרביים, ונעלי הבית שמוטות כל אחת במקום אחר. אור זהוב מסתנן מתחת לדלת חדר השינה. כבר שני לילות שלא ישנתי במיטתי, ונתיב האור המרצד הוא תזכורת למנורת הלילה שהשארתי דולקת. אני לא יכולה להסביר למה, לא באופן רציונאלי. אם זה היה מספיק חשוב, אם עמנואל היה מספיק חשוב, הייתי נוברת בעיתונים, סוקרת את מודעות האבל. הייתי מדליקה רדיו בעבודה, ושומעת. הייתי מחפשת את מספר הטלפון שלו בספר הטלפונים הישן שלא היה לי לב לזרוק לפח, ומתקשרת כדי לדעת, סוף כל סוף לדעת.

הנקישה בדלת מבשרת לי כי יריב הגיע. אני קמה על רגלי וניגשת לפתוח. אחד, שניים, שלושה מנעולים. חולצת הטריקו נופלת על גופי ברישול, מדגישה חמוקיים באופן אקראי. האריג מסתבך סביב פטמה אחת ועל האחרת הוא שמוט, מסווה אותה בין קפליו. הדלת סובבת על ציריה בחריקה, והאור מהמסדרון רושם את צלליתו של יריב. אני לא יכולה לומר שיש בו משהו מיוחד. שיערו הכהה גזוז בתספורת צבאית, מצחו גבוה. אפו הארוך נשרי משהו, ועיניו כהות, אולי יוקדות. לא שאי פעם הבטתי למעמקיהן בתשוקה מספיק כדי לדעת. בתשוקה לו.

הוא לא גבוה, לא נמוך. לא יפה ולא מכוער. מדי פעם אנחנו מדברים ואני נזכרת איך הקסים אותי אז, לפני שנה או אולי שנה וכמה חודשים, ואני שרציתי להיות מאוהבת, בערתי בהתאהבות כלפיו. השיחות לא נמשכו הרבה, כי אני רציתי את עמנואל, ויריב לא היה עמנואל. אבל היה לנו מין, וזה היה מין טוב. אז נשארנו. אז אנחנו עדיין.

"אתה רעב?"

"אני אחמם לעצמי משהו." יש מן קסם נונשלנטי בדרך בה הוא משלח אותי. כאילו האמירה הסתמית היא מסווה לאמירה אחרת, קשה יותר- `את יכולה לחזור לספה שלך.` ניחוח חריף של גבינה מגוררת מתפשט בבית וכעבור דקות ספורות הוא מתיישב לצידי כשצלחת ספגטי מחומם בידיו.

"את עדיין מחכה לראות אם הוא מת?"

אני מושכת בכתפיי. אולי זו הנינוחות הסתמית שבינינו שהופכת הרגל של יומיים נושא לבדיחה פרטית. מיקי חיימוביץ` על המרקע מדווחת על עוד פיגוע.

"תהיה מתוק ותביא לי את הפרינגלס." קולי מתרומם באנפוף ילדותי וידי נוחתת על ירכו, תזכורת למה שניתן לכנות אינטימיות.

שולח יד, הוא מושיט לי את קופסת הפרינגלס הריקה למחצה. אני פוקקת את מכסה הפלסטיק, שולה חטיף תפוח אדמה ממולח ושמה אותו בפי. החריפות מתעללת בפקעיות הטעם שלי, שורפת אותן; מעירה חוש וחצי כדי לתת לשלושת האחרים לנוח.

"ספרי לי מה קורה." אני לא יודעת אם זו בקשה או פקודה או אולי משפט שנאמר רק כדי להיתלות באוויר ולהתפוגג.

"אני..? אני עייפה, משועממת. מודאגת," דיווחתי לו. "אני מסרבת למצוא עניין בחיים שלי אז אני תוהה בקשר לחיים של מישהו אחר."

יריב מהנהן. שיני מזלגו מסתבכות באטריות הארוכות והוא מרים מנה גדושה לפיו. "יפה שאת מעסיקה את עצמך."

אני נפנית אליו בצחקוק. אצבעותיי משוטטות על מפתח חולצתו, מושכות אותה למטה, לחשוף את השיער הכהה המסתלסל על חזהו.

"אממ.. אממ." נדרשים לו מספר רגעים כדי לבלוע את האוכל. אחר כך, בתנועה מכנית, נטולת אינרציה, יריב מניח את הצלחת על השולחן הנמוך שמולנו. אני מאפשרת לאנחה חרישית להיפלט מבין שפתיי כאשר הוא משכיב אותי על הספה. ידיו נשלחות להפשיל את חולצת הטריקו, חושף את בטני הלבנה, הרפויה מעט, מעוטרת בשוליו של תחתון כתנה בתכלת זרחנית. מזווית העין אני מביטה בטלוויזיה, ואז מושכת בכתפיי ושוקעת אל תוך הכריות הרכות. משענת הספה דוקרת בגבי כאשר אני נלחצת אליה, מתקמרת על מנת לעזור ליריב להסיר ממני את התחתונים.

שפתיו מרחפות מעל ירכיי בנשיקות קטנות, יבשות. התחתון מתגבב לערימה של בד על השטיח, הגומי מתפתל בתוך עצמו. יריב מלחלח את הבשר המבהיק בלבנו, ואני שולחת יד, לכוון אותו לעבר הכוס שלי. בטלוויזיה מראים את הרמטכ"ל. ידרשו לפחות עוד שבועיים על מנת להשלים את המבצע. מגע חטוף על הדגדגן, מביא אותי לקריאת עונג פתאומית. יריב מחליק את אצבעו פנימה, ואז תוחב עוד אחת, מעקל את שתיהן בחמימות החלקלקה. אוטומטית, אני מפשקת את רגליי עוד קצת.

"תסתכלי עלי," הוא אומר לפתע, בטון שנימת הציווי שבו ברורה כשמש, לא מנסה אפילו להסוות את עצמה. האלימות הטמונה בדרישתו היא כמו סטירה מצלצלת, ואני מפנה את מבטי אליו ולו רק מכורח ההפתעה.

"את לא כאן, את לא איתי," קובע יריב.

"אני לא כאן, לא איתך," הסכמתי חרש.

"אני לוקח אותך למיטה."

"לא, לא. מה נדמה לך שאתה עושה??" אני צועקת כשידיו נכרכות סביב מותניי. הוא קם על רגליו, מניף אותי למעלה כאילו הייתי שק תפוחי אדמה.

"הבהייה הטיפשית הזאת בטלוויזיה לא עושה לך טוב, ואני צריך זיון. אני צריך אותך. ולכן, את תעשי עכשיו מה שאני אומר לך."

עיני ננעצות בעיניו כשהוא מנמיך אותי, רגליי נוגעות-לא-נוגעות בקרקע. שוב, אני מנסה להשתחרר, נועצת ציפורניים בכתפיו, מתפתלת כנגדו. פרשנינו לענייני ערבים מספר על הפסגה הצפויה מחר, וחוסר האונים הזה מעורר אותי. אצבעותיו של יריב נעוצות בעורי, חזק, חזק מדי והכאב מביא איתו גל לא צפוי של רטיבות כובלת. "קח אותי למיטה."

"קח אותי?" הוא חוזר אחרי בטון מלעיג. עיניו, כהות וחסרות פשר, עוקבות אחרי כשאני מנסה למצוא את המילים.

"בבקשה... קח אותי."

כשהוא שומט אותי באחת אני נופלת על הרצפה הקרה. הטראצו הצונן צורב בבשרי, ואני נדחקת לעומת הקשיות של המרצפות, מרגישה את החיכוך שלהן בכוס המגורה. מה הוא מבקש..? מהמקום בו אני יושבת הוא נדמה גדול ומאיים וכל יכול. משפילה את מבטי, אני מתבוננת בכפות רגליו. שיער כהה מתדקק על פני הבהונות המסוקסות. ריח קלוש של תסיסה נודף מהן. "בבקשה..." אני ממלמלת.

"אז קדימה," הוא מרעים, קונטרסט חד לקולי הלחוש, המהוסה. מרימה את עיני, אני מתבוננת בו.

"לכי לחדר השינה." יריב מדגיש את ההבהרות כמי שמדבר לילדה מפגרת. כשאני מנסה להתרומם, ידו נשלחת לדחוף אותי למטה. "מה אתה עושה?"

רוכן, הוא חופן את פני בכף ידו, אגודלו מלטפת את לחיי. "תנסי את זה."

"לנסות מה?"

"ללכת על ארבע," הוא משיב, בקול שחציו רוך וחציו פקודה. נושכת את שפתיי, אני מתבוננת בו, לא בטוחה מה אני רוצה לעשות. עדיין לחוצה כנגד הטראצו, אני יכולה לשמוע את הזמזום החרישי המתהווה בתוך גופי, את הדרישה לעוד, לעונג. הסיטואציה היא אולי נלעגת ואולי משעממת. לא אכפת לי לחוש מגורה, ספק אם אכפת לי להיות מובלת. לא ברור לי אם ההתייצבות על ארבע היא ברירת מחדל, אבל אני מתחילה לנוע קדימה, מציבה יד, ואז גוררת רגל, מתקדמת לאיטי.

"יותר מהר, כלבה." בלתי אישי, רוכן יריב להאיץ בי. כף ידו נוחתת על פלח ישבן חשוף, ואני מרגישה את הבערה המתפשטת, את האדום שמחלחל את דרכו בלבן הטהור, הלא-נגוע. הסיטואציה בלתי מובנת לי, ומובנת בכל זאת. הוא סוטר כי אני מסכימה, מחלק הוראות כיוון שנתתי את רשותי. יש לזה טעם מתוק-מריר של סימביוזה, כי בכל זאת אני דרוכה, יכולה לשמוע בהתקצרות של נשימתו עד כמה הוא קשה וזקור. יש לזה טעם של החמצה, כיוון שלרגע אני זוכרת עד כמה השתוקקתי לעמנואל, כל כך שהייתי יורדת על ארבעותיי ומדביקה את מצחי לחרטומי נעליו. ואז, אז יכולתי להביט למעלה, לראות את הפליאה בעיניו הזהובות, את חוסר ההבנה, את התימהון.

שוב יריב סוטר לי. אני נעצרת למרגלות המיטה. ניחוח זיעתי המתפוגגת עולה מן הסדינים, והבד הלבן, המהוה, מלטף ברכות את פני.

"תעלי על המיטה."

אני מצייתת לו ללא אומר. עדיין על ארבע, אני ניצבת כשפני מופנות לעבר מסעד המיטה, מתבוננת בשעמום בסורגי הברזל המפורזלים. מעבר להם הקיר, על מעטה הצבע הדקיק שמכסה אותו; מחורץ בקווים שרשמו ציפורניי- פעם, במהלך משגל סוער. מאחורי גבי מגירה נפתחת, חורקת בתוך תושבת העץ של הארון. אני שומעת אריג מרשרש, ואז חשה בידיו של יריב המכסות את ידיי. הוא מרים אותן, מצמיד אותן זו לזו, ואז כורך זוג גרבוני פלסטיק סביב שורשי כפות הידיים, כובל אותי למסגרת המיטה. כשאני מושכת לאחור, אני יכולה להרגיש בקשר נמתח ומתלפף. הבל נשימתו של יריב לח וחמים על לחיי כשהוא גוחן לבחון את הקשרים.

"אם זה יתהדק יותר מדי, תגידי לי."

אני מהנהנת, מרוגזת שעצר באמצע כדי להטמיע משפט לא-שייך. דווקא הייתי רוצה שהקשר יתהדק ויתפתל, עד שידיי יכחילו ויעקצצו, עד שיימוגו שרידיי התחושה ואהיה כולי קהות.

"תזיין אותי כבר."

סטירה. אני מרגישה בישבני מתנודד, בירכיי המרטיטות עם ההדף. אולי הוא עומד לחסום את פי, לאטום את עיני בפיסת אריג. זה יהיה טוב, חשבתי. לא לראות, לא להיות מסוגלת לדבר. ובכל זאת, גם הלבן של הקיר, מפוספס בסורגי המיטה, הוא כמו עיוורון.

אצבעותיו של יריב מרחפות על גבי. הוא מעביר אצבע מן העורף ועד לעצם הזנב, אילם לקריאות המחאה החנוקות שלי. הדגדוג מעצבן, בלתי נסבל. כמו התכלות איטית של שכבת האפידרמיס העליונה. שוב הוא נוגע בי ואני רועדת, גונחת.

"תפסיק עם זה! אתה יודע שזה מעצבן." באותה מידה יכולתי לשווע לעוד. יתכן שבסך הכל נתתי לו הזדמנות להרגיז אותי, לטלטל אותי אל מעבר לקהות. אולי ההתלהטות של עורי, האופן שבו הוא מאדים בשעת כעס, גירתה אותו. ידעתי שלא יפסיק, וקיללתי בכל זאת. תבעתי בכל זאת, יודעת שיחדל ברגע שאבקש. ורציתי שלא יחדל גם אם אתחנן בפניו בדמעות, רק כדי לדעת שאני שלו, ואין לי כל ברירה אחרת.

משתהה בין ישבניי, העביר את אצבעו מן הרקטום לדגדגן. אהבתי כשדחף אצבע לישבני. מפני שזה כאב, והיה לי הרושם שאני מתגרה מזה. זמן ארוך מדי שלא הייתה ממשות חד-משמעית בחיי. לכן ישבתי מול הטלוויזיה, חרדה מהרגע בו יודיעו לי שעמנואל מת. הכאב היה תחליף מתקבל על הדעת. רציתי להרגיש, אז הרגשתי, והייתי אסירת תודה ליריב שהעניק לי את הכאב הזה. את התענוג.

שמעתי אותו מתיר את רוכסן מכנסיו, את האוושוש של הג`ינס כאשר החליק אותו מטה. הוא נצמד אלי, מחכך את איברו בתלם שבין פלחי ישבני. ידו נשלחה לחפון שד עגלגל וכשצבט את הפטמה צעקתי ודחקתי את עצמי לעברו; מעכסת סביב לקשיותו המוצקה, החמה, של הזין. שתקתי כשפילח אותי, נועץ את עצמו בכח בחור התחת המהודק. משעין את עצמו קדימה, חשתי בו נאבק בהתנגדות שריריי פי הטבעת. לא טרחתי להסביר לו שהky נמצא במגירת השידה, רק עצמתי את עיני, מהרהרת בכך שאני נקרעת, נמתחת, נחדרת. מתענגת על הידיעה שלא שאל אותי.

יש לי הרושם שצעקתי מכאב, אבל הצעקה באה ממקום אחר, גופני, מהתגובה הפיזית שעורר בי הגוף הזר הנדחק אלי, כמו ברזל מלובן בקרביי. עד כמה שיכולתי לומר, הייתי אסירת תודה. עדיין אני תוהה אם יש הבדל, בין האסירות-תודה הזו לכאב. ליתר דיוק: האם כל הסצינה לא הייתה פוטנטית יותר אם הייתי כועסת וזועמת, אם זה היה אונס ולא בהסכמה. מצד שני, אי אפשר לקבל הכל, וסביר להניח שלעולם לא הייתי סולחת ליריב אם היה אונס אותי. גם אם זה הדבר שרציתי, שהייתי זקוקה לו יותר מכל דבר אחר אותו רגע. במעומעם הרגשתי את הנהמה המתגברת בתוכי, את ההתמקדות התובענית סביב לדגדגן. רציתי שיגע בי, וזו הייתה עוד תחושה. הוא הוסיף לפמפם: לרגעים היה הכאב חזק יותר, אך עד מהרה נשארה בי רק התביעה הבלתי מתפשרת לסיפוק מיני.

"בבקשה," מצאתי את עצמי מייבבת, יודעת שהוא עומד לגמור, "בבקשה." הקצב של נעיצותיו בתוכי התגבר, דוחף אותי קדימה, מאלץ אותי לסמוך את משקלי על הידיים הקשורות. חורקת שיניים, ניסיתי לחפש מאחז יציב לברכיי, ללא הואיל. דחיקה אחת חזקה במיוחד הלמה אותי כנגד סורגי המיטה, וחשבתי שתיכף אקרוס.

המשכתי לייבב, חצי מפוקסת, מנסה להתיך את כל התחושות יחד, להפוך את הכאב והצורך והקפאון והאדישות למשהו אחד. לא יכולתי לשים את האצבע על השניה הזו שלפני גמירה, אבל כשגמר בתוכי ידעתי, חשה בנוזל מציף אותי, מתאמץ לזלוג בעד לישבני הפקוק. מבלי להיות מסוגלת לחנוק את הזעקה, צרחתי כשיצא מתוכי, אחר צנחתי, ראשי נחבט בקיר, רגלי נחות בפוזיציה לא טבעית על המזרן.

"בבקשה תעשה לי לגמור," התחננתי, מחפשת את קולו, את מגע ידיו. ולא מוצאת. חשתי מושפלת כשפשקתי את רגליי, מנסה למצוא את החספוס הקל של המצעים. סוגרת את הפישוק, ניסיתי לערום את הבד, ליצור גבעה קטן של אריג שניתן להתחכך בה. יריב צחקק, וכשהפניתי את מבטי ראיתי כי הוא שעון על משקוף הדלת.

"שמוק."

הפתעתי את עצמי, אני חושבת. ציפיתי לחוש יותר, יותר מהכעס הקלוש על אי שיתוף הפעולה. כשסובב את גבו, נעלם אל תוך הבית, גנחתי בזעם והדפתי את עצמי פנימה, כנגד המזרן. הדלת נטרקה, והמפתחות הרזרביים שמסרתי לידיו רשרשו בחור המנעול. אולי היה טעם במעשיו, אבל זה לא ממש הטריד אותי אותו רגע. הגירוי הפך בלתי נסבל, עם כל מגע מרפרף של טקסטיל כנגד הקליטוריס הנפוח. עיניי הזדגגו, וכשגמרתי, יכולתי לראות את הצבעים נכנסים לפוקוס, ואת חוסר המובחנות שלהם, את העובדה שאינם מלבבים וזרחניים ו..צבעוניים.

את גרביי הניילון קרעתי בשיני, אחר קמתי, וברגלים רועדות ניגשתי למגרת הלבנים. מאחורי מחוך תחרה אדום שלבשתי רק פעם אחת הסתתר פנקס הטלפונים הישן, ואני עלעלתי בדפיו כאחוזת אמוק, מחפשת את המספר של עמנואל. הצפצוף המונוטוני נמשך דקות ארוכות בטרם השיב לי, ואז היה קולו, מתוק ובהיר, כששאל מי על הקו. חיכיתי שינתק, ואז הנחתי את שפופרת הטלפון ופרצתי בבכי.

סוף