ורוד דפוק אותי

היא חלצה את נעליה בבעיטה, מתמתחת במושב הנהג. ראשה שמוט לאחור, נשפה את עשן הסיגריה אל תוך חלל המכונית, מתבוננת בו כשהסתלסל בעננות עכורות בעד לחלון הפתוח. שמש חורפית נפלה בזהרורים מתוך עלוותו השדופה של עץ נמוך, מלטפת את לחייה. לא הרחק משם אתרה את מכוניתו, אפורה ומאובקת, צמיגיה מרובבים עפר. שולחת יד מגששת, אתרה את כפתור הווליום, מגבירה את הזמזום החרישי של המוסיקה. אלה פיצג`רלד שרה בקול עמוק וחרוך שגרם לה לחשוב על באר אפלולי, ונערה מתוך ציור של מירו מצטיירת על רקע החשיכה. 

השעה הייתה חמש ארבעים ושבע. השמים עטו גוון פסיכדלי של כתום לוהט; זמן מעניין לאלה פיצג`רלד, החליטה אדווה.

הסיגריה התכלתה בין אצבעותיה והיא מעכה את הבדל השרוף, מציתה לעצמה סיגריה נוספת. ברגיל, הקפידה לשמור על ממוצע של חפיסה ליום. היא עשנה חצי חפיסה סיגריות בבוקר, ועוד חפיסה שלמה בדרך לבאר-שבע. נושמת את העשן עכור, הניפה את ידה, מנסה לסלק אותו מפניה. `בלוז,` החליטה, מגבירה עוד יותר הווליום, `נועד למעשנים כבדים.` 

אדווה הבחינה בו מרחוק. הוא הגיח מעבר לבניין בצעדים ארוכים, השמש מזהיבה את שיערו הסתור. נושכת את שפתיה, הנמיכה את משקפי השמש, נדחקת בעצבנות כנגד המושב המרופד. היא התקשתה לנסח את התחושה במילים, אבל ההמתנה הביאה אותה לסוג של קהות-חושים, כמו גלד שבא לכסות פצע פתוח. היא חששה שנכחותו תחשוף אותה, תקרע את המסיכה המוקפדת של העמדת הפנים והאדישות. כופה על עצמה להתעשת, פתחה את דלת האוטו, אצבעותיה מתהדקות סביב לידית.

נשענת כנגד דופנות הרכב, התבוננה בנמרוד המתקרב. בחיוך מזויף, הרימה את ידה, מנופפת לו לשלום. "Hello cowboy"

הוא נעצר מרחק מטרים אחדים ממנה, סוקר אותה בה בריחוק. "את כאן."

"אמרתי לך שאני מגיעה."

נמרוד הנהן. "כן, אמרת."

"my place or your place?" שאלה כשהיא מבזיקה אליו חיוך קוקטי.

"את תמיד עוברת לאנגלית כשאת מרגישה לא בנוח?"

פניה התכרכמו לרגע, כאילו חשבה על תשובה הולמת.

"לא, אל תעני על זה."

"למה?"

"כי זאת תהיה עוד תשובה מתחכמת."

"למה? אתה תמיד רוצה לשמוע את האמת? אני רק יכולה לדמיין לעצמי איזה חיים משעממים היו לך לפני שנכנסתי לתמונה."

נמרוד שתק כשפסעה לעברו. הוא חשב שתתרפק עליו, אך אדווה שכלה את זרועותיה, נועצת בו זוג עיניים גדולות ושחורות. "אז?"

"אז מה? אני לא מתכוון להתנצח אתך. תנעלי את הרכב שלך ובואי."

היא לחלחה את שפתיה, משועשעת. "כן. כמובן."

"מתי הגעת?" שאל כשנכנסה אל תוך הרכב, מתבונן בה שוקעת במושב שלצד הנהג. זוג רגליים ארוכות הציצו מתחת לחצאית בצבע היין, עטופות בגרבון כהה.

"אתה שואל את הרגליים שלי?"

"אני שואל את המחשוף שלך."

"מוקדם יותר," השיבה לו, אצבעותיה משחקות בצווארון חולצתה. "בחמש בערך. הלכתי לאכול פלאפל וחזרתי. לאן אנחנו נוסעים?" היא שלפה חפיסת סיגריות ריקה למחצה מתיק עור קטן, מציתה לעצמה אחת. "רוצה?"

הוא נד בראשו. "לא עכשיו. אני גר במדרשה. אנחנו נוסעים לשם."

"וכל יום אתה נוסע עד באר-שבע?"

"משהו כזה."

היא השעינה את ראשה לאחור, מתבוננת בנמרוד. הוא היה מרוכז בנהיגה, עיניו נעוצות בכביש המתפתל. אולי היה לה משהו לומר לו, אבל המילים גוועו על שפתיה נכח ניסוחיו הלאקוניים, התכליתיים. האם פגע בה? שום דבר לא היה חד-משמעי עדיין. "את יכולה להיות מוקפת בעשרות גברים מקסימים ונהדרים ובכל זאת לבחור מתוכם את האחד שיתייחס אליך כמו סמרטוט," אמרה לה פעם מוריאל. היא רצתה אותו מפני שהכאיב לה, מפני שראה אותה והיה עיוור אליה בו-זמנית. לא טוב, הרהרה, הייתי צריכה לצאת מזה אבל אני משכנעת את עצמי שאני לא מסוגלת.

הישוב הקטן הסתמן ממרחק, כתמים של אור מרצדים בתוך הלילה. נמרוד האט, נוהג את המכונית בין הבתים הנמוכים. הוא נעצר ליד בניין קטן בן כשלוש קומות, והחנה את הרכב בזריזות. 

"כאן אתה גר?" היא יצאה את הרכב, מניחה את רגליה על הבטון הכבוש.

"כן".

היא עקבה אחר תנועותיו כשנעץ את המפתח בחור המנעול, פותח את הדלת לפניה. בתוך הדירה היה קר וצונן. היא פסעה קדימה, עיניה משוטטות באפלולית. נמרוד העלה את האור, ואדווה מצמצה בפראות, כאילו ניסתה להדוף את האור הפולשני והמסנוור. דירתו הייתה קטנה, מרוהטת בדלילות. הול קטן, מטבח וסלון. דלת חדר השינה נותרה פתוחה, והיא הבחינה במיטה זוגית, לא מסודרת.

"מה עכשיו?" שאלה בקול חרישי, נשענת כנגד השיש. 

נמרוד התבונן בה בדריכות. "תורידי את המעיל."

היא לבשה מעיל עור דק, אלגנטי, וכעת הסירה אותו בזריזות, מניחה לו להשמט על הרצפה.

"תסתובבי."

בתנועה איטית, הפנתה את גבה לנמרוד. היא שמעה אותו פותח את המקרר, כובשת את הדחף להפנות את ראשה ולהסתכל בו. כשהתרומם, נצמד אליה מאחור, עצרה את נשימתה. אצבעותיו רחפו על ירכיה, נוגעות לא נוגעות בנקודת החיבור שבין שוק לירך. היא הרכינה את ראשה, חשה כיצד הוא מרומם את החצאית. בעדינות, העביר את אגודלו על קו התפר שבין הגרבון הכהה לעורה הצח, משלח בה צמרמורות של עונג. השיש היה קר לעומת גופו החמים, ואדווה לקקה את שפתיה.

בזהירות, התיר את חגורת הביריות, עוקב אחרי הקו הדקיק של החוטיני, נבלע בין ישבנה של אדווה. נאנחת, הרגישה כיצד הוא חופן פלח ישבן מוצק, לש את הבשר העדין, מועך, מעסה. נמרוד הפשיל את החוטיני באיטיות מענגת, ואז רכן, מחלץ את רגליה מתוך תחתוני הסאטן. שוב על רגליו, החליק את ידו בין רגליה הפשוקות, מלטף בעדינות את העור הרך של ירכה. אצבעותיו רחפו מעל תלתלי הערווה הכהים, נוגעות בקלילות בשפתי הכוס. היא נאנקה, מנסה לכוון את עצמה מעליו, מחפשת את החיכוך המענג שיכול לספק לה.

"אל תזוזי." קולו היה קר וחד משמעי ואדווה נעצרה באחת.

עוצמת את עיניה, חשה כיצד הוא מחליק את אצבעו בין השפתיים החיצוניות. באיטיות משוועת, ליטף את הבשר הלח, חומק ממגע ישיר עם הדגדגן. היה זה עינוי מתוק, מתמשך, הוא השאיר אותה רועדת בתשוקה. קצרת נשימה, הרגישה באצבעותיו מתרפקות על הפתח הרטוב, מתקשחת כשהחליק לתוכה אצבע אחת. שניות ארוכות, נותר ללא תזוזה, אחר התחיל להזיז את אצבעו, מניע אותה במעגלים. "איך זה?" שאל, שומע אותה נאנקת. הוא הוסיף אצבע נוספת, חש כיצד אדווה מתקשחת תחתיו, ואז שלח את אגודלו והבריש במגע חטוף את הדגדגן.

נמרוד הוציא את אצבעותיו, אוסף את מיציה החלקלקים. לאט, העביר את אצבעותיו לאורך הנקב הצר שבין הכוס לפתח הישבן. הוא סכך את האיזור, מעביר עוד ועוד נוזלים אל הפתח הצר, והמשיך ללטף את אדווה. בתנועות מעגליות, החל מעסה את פי הטבעת, אצבעו רושמת מעגלים סביב לחור ישבנה. מבלי להיחפז, החל מחדיר אותה פנימה, ממשיך באותה תנועה ספיראלית. בעדינות, החליק אצבע אחת אל תוך הישבן המהודק, מזיז אותה במעגלים, מרחיב, צעד אחר צעד, את שריר הסוגר.

היא השעינה את ראשה לאחור, נשימותיו, לחות וחמימות מתרפקות על צווארה.

"מה זה?"

עצם זר, קריר, מלטף  את עור העדין של ירכיה.

נמרוד גיחך, מרים את המלפפון כך שתוכל לראות אותו. צחוקה היה נמוך וחרישי. כשהרגישה במלפפון נצמד אל שפתיה החיצוניות, שכח צחוקה באחת, מתחלף באנקה של עונג. סבלני כהרגלו, הציב את הירק בפתח הכוס הרוטט, אחר התחיל להחדיר אותו באיטיות.

המלפפון היה עבה וקר, קונטרסט מהמם לחום הגועש בתוכה. היא נשענה כנגד נמרוד, חשה כיצד העצם הקשה מחליק פנימה וממלא אותה מבפנים. לא מסוגלת להתאפק עוד, הניעה את ירכיה. תנועתה נבלמה על-ידי נמרוד. הוא הידק את גופה אל השיש, לא מאפשר לה לזוז. היא חשקה את שיניה, מרגישה את מלוא ארכו של המלפפון נכנס לתוכה.

"אני רוצה שזה יישאר בפנים," שמעה אותו אומר. הוא הרפה מאחיזתו במלפפון, ואדווה כווצה את שריריה, אוחזת בירק בכח. כל התכווצות העבירה בה גל של עונג. במקביל, המשיך נמרוד לעסות את פתח ישבנה, מכניע את התנגדותו העיקשת של השריר. דקות ארוכות, הניח לה להתפתל, לא מאפשר לה לזוז. אדווה הכירה את חוקי המשחק, יודעת שאסור לה לשלוח יד ולגעת בעצמה, וגנחה בתסכול.

"מתי..?" ייבבה, יודעת שלא ישיב לה. 

נמרוד חייך. אדווה התפתלה תחתיו, כמו פרפר עדין, כלוא בתוך כף ידו. הוא הרגיש כיצד השריר מתרחב ומתרכך, והוסיף אצבע נוספת. הגיע הזמן. בזריזות, פתח את מכנסיו, איברו מזדקר מבין קפלי האריג, קשה ומוכן. הוא החליק את אצבעותיו החוצה, מכוון את איברו. לאחר מכן, כשהוא מפשק קלות את עכוזיה, חדר אל תוך הפתח המהודק. היא עטפה אותו, סוחטת אותו בכח, שריריה מתהדקים סביב לזין העבה.

הוא נע בתוכה, נדחק פנימה והחוצה בתנועות קצובות. היא שמעה אותו מתנשם, קובר את פניו בעיקול של כתפה, שפתיו יונקות את העור העדין. "בבקשה," מלמלה בקול חנוק, "בבקשה.. תן לי." נמרוד הושיט את ידו לניצן הזעיר שבין רגליה. כאב מוזר, תחושה של מלאות בלתי נסבלת, הציפו את גופה, מקרבים את אדווה אל הסף. הוא הגביר את הקצב, מפמפם במהירות. הוא ליטף את הדגדגן, ממולל אותו באצבעותיו, נועץ את אדווה אל השיש כשגמרה בפראות. שולף את איברו, כיוון אותו אל גבה, צופה בזרע שטפטף על העור הלבן. לאחר מכן, קורס, נשען לאחור כנגד הקיר.