ורוד דפוק אותי

 צלצול טלפון החריד אותי ממרבצי. החלשתי את הטלוויזיה, שם רדף שוּשוּ השועל אחרי נילס ואוֹגי, ופניתי להרים את השפופרת. "שלום?"

"עדיגי?"

דנית, אי-שם בירושלים הרחוקה, נשמעה היסטרית.  

"מה קרה??" תבעתי לדעת.

"את לא רואה טלוויזיה?" דנית משיבה לי, מתייפחת. מצאתי שהיא לאקונית מאוד בהתחשב במצבה הנכחי.

"יש נילס," אני מגיבה בטיפשות ומעיפה מבט במסך המהבהב. התמונה מתחלפת, ופניו של קריין חדשות עולים על המרקע. הקריין מדווח על פיגוע באוניברסיטה בירושלים. "אלוהים...! דניתי!" קראתי בפאניקה, "קרה לך משהו??"

"זו לא אני," ייבבה דנית. "הייתי חולה היום ולא הלכתי. "זה תומר... הוא נפצע קשה."

מגייסת את כל קור הרוח שנשאר לי, אני מנסה להרגיע את דנית המתייפחת. מילותיה נעשות מבולבלות וקטועות, ואני גולשת לרוטינת "הכל יהיה בסדר."

"עדיגי," היא אומרת לקרות סוף השיחה, "אני חייבת לבקש ממך טובה-"

"כן, כמובן," השבתי, נכונה להסכים לכל.

"אני צריכה שתבואי ותשגיחי על אלפרד. אני צריכה להיות עם תומר ולא יכולה להיות בדירה... בבקשה, עדיגי, אין לי אף אחד אחר."

ברור שהתכוונתי לטוס לירושלים במהירות האפשרית. כדי להיות איתה, כמובן. בכל זאת, מאלפרד היו לי הסתייגויות משלי. אלפרד היה סמרטוט שחור ומדובלל מזן לא ידוע, שמשום מה התעקש להתכנות כלב. הוא היה בעל מימדי-ענק והתעקש להזיל עלי ריר בכל פעם שהגעתי לסביבה. אכן, אני ממש לא אוהבת כלבים. ובכל זאת, איך אפשר לסרב לחברה במצוקה? השבתי לדנית שאעשה כל מה שתבקש, והאזנתי לה כשפרצה שוב בבכי, מודה לי בקול חנוק.

נדרשו לי כמעט שלושים דקות להחזיר את דנית למצב מתקבל על הדעת. עם תום השיחה, מיהרתי להעיר את יהב. דיווחתי לו שהיה פיגוע בירושלים, ותומר, החבר של החברה הכי טובה שלי, פצוע קשה. יהב לא התווכח, ורק בקש ממני להיות זהירה ולשמור על עצמי. במהירות שיא דחפתי כמה פריטים חיוניים למזוודה, ויחד דהרנו אני ויהב לחדר-אוכל. מצאנו רכב פנוי, ויהב הקפיץ אותי לתחנת הרכבת. לקחתי את הרכבת הבאה לתל-אביב ומשם עשיתי את דרכי באוטובוס לירושלים. בחרתי לנסוע במונית לבית-חולים הדסה; לא רוצה לבזבז זמן מיותר.

מצאתי את דנית שפוכה לחלוטין. עיניה היו אדומות מבכי, אפה נפוח, וכמו שציפיתי, לבדה. אף אחת מאיתנו לא הייתה טיפוס חברותי במיוחד, והוריה של דנית היו שני מניאקים חסרי-לב שבכלל לא העלו בדעתם לעשות את הדרך ממבשרת כדי להיות עם הבת שלהם בשעה קשה. חיבקתי אותה בכח, מבטיחה שוב ושוב שהכל יהיה בסדר. דנית צנחה על כתפי, מסרבת להרפות. ישבנו ככה כמעט שעתיים כשאני מפצירה בדנית לחזור איתי לדירה שלה ודנית מסרבת. הצעתי להשאר, אבל בסופו של דבר גירשה אותי דנית כשהיא בוכה שמישהו צריך לדאוג לאלפרד. "את צריכה לנוח אחרי כל הדרך הארוכה שעשית, עדיגי," הוסיפה דנית והתעקשה.

"א-נ-י צריכה לנוח," חשבתי לעצמי בציניות בזמן שנסעתי לביתה של דנית. הדירה הקטנה קידמה את פני במצב של בלאגן טוטאלי. באנחה, אילצתי את עצמי לזכור שדנית אף פעם לא הייתה טיפוס מסודר, ושאני הייתי זאת שדאגה לניקיון החדר שחלקנו, אני, היא ועוד שתי בנות, בפנימייה. אלפרד שלא הבין מה קרה וכנראה ייבב ושרט את הדלת כל אותו זמן, בירך אותי בהתלהבות. עצמתי עיניים בגועל, והנחתי לו להריץ את לשונו המשתרבבת על פני.

"עדיגי כאן, אלפרד, זה בסדר," הרגעתי את הכלב, מנסה להדוף אותו ארצה. "עדיגי כאן."

נתתי אוכל לחזיר הענק ואז הלכתי להתקלח, שוטפת את שרידי הריר ואבק הדרכים מגופי. השעון הורה על תשע בערב, ואני, אחרי יום עבודה מלא; נסיעה של ארבע שעות בתחבורה ציבורית; ושעתיים עם דנית המתייפחת, צנחתי מותשת על מיטתה הסתורה של חברתי.

התעוררתי בבוקר לקול יללותיו של אלפרד. הכלב הודיע לי בנימוס שהגיע הזמן לטיול הבוקר שלו. מצאתי איכשהו את הרצועה, רתמתי את אלפרד, ויחדיו יצאנו לאוויר הבוקר הירושלמי. המתנתי שאלפרד יעשה את צרכיו ואז החזרתי אותו הביתה והאכלתי אותו. אלפרד התלונן על כמויות האוכל המצומצמות, ונתתי לו עוד. אחר כך, התחיל הכלב הגדול והשעיר ליילל שוב. החלטתי שהגיע הזמן ללכת לבקר את דנית.

במסדרונות בית החולים עמד ריח-מעיק של חומרי חיטוי. האחות בטיפול נמרץ דיווחה לי שתומר הועבר לפנימית ג`, וסיפקה לי הנחיות כיצד להגיע לשם. הידיעה כי חל שיפור כלשהו במצבו של תומר הייתה מעודדת מאוד. בדרך נזכרתי שרציתי להביא לדנית משהו לאכול, וכך עשיתי סיבוב לאחור ועצרתי במזנון בית החולים על מנת לרכוש סנדוויץ וקולה. אל הפנימית הגעתי כשהמזון בידי. לרגע, היה לי נדמה שאני רואה את ראשה הזהוב של דנית, אולם הבחורה שראיתי ישבה ושוחחה עם גבר בשנות הארבעים לחייו. דנית שלי לא הייתה טיפוס שנוטה להתחבר עם זרים. הסתובבתי לאחור אם כן, כשקריאתה הרמה של חברתי פילחה את אזני.

לפליאתי, הבנתי כי הייתה זו דנית שישבה לצידו של הגבר הזר. התקרבתי בזהירות, אומדת את השניים ממרחק בטוח. כמעט התעלפתי כשהבנתי שהנידון הוא לא אחר מדני אפלבאום, המורה שלי לשעבר לתולדות האמנות. עיניו שתמיד הבריקו במבט ציני וקריר נראו עייפות ואדומות. נזכרתי שבנוסף לפנימייה, מרצה דני באוניברסיטה, ותהיתי אם גם הוא נפצע בפיגוע.

התיישבתי על ספסל המתכת לצידה של דנית, מביטה בדני באי-נוחות. דני אפלבאום הקריר והקשוח כיכב בכמה מפנטזיות הספנקינג העסיסיות ביותר שלי, והיה זה היה גרוטסקי במקצת לפגוש אותו דווקא כאן, בסיטואציה הנוכחית.

"איך את מרגישה?" שאלתי את דנית. "הבאתי לך משהו לאכול... אני יודעת שזה לא הרבה, אבל בכל זאת..." מגמגמת, דחפתי את הסנדוויץ` לידיה. דני הביט בי באותן עיניים תכולות וחיוורות שלו.  

"מר אפלבאום," שמעתי את עצמי ממלמלת במבוכה. מעולם לא פניתי אליו כ-מר אפלבאום, אבל מצד שני, מעולם גם לא פניתי אליו בשמו. "אני בטוחה שאתה לא-"

"זוכר אותך," השלים דני את המשפט. "עדי קירשנר. תשעים וחמש מגן, מאה ציון כולל. עשית עבודה מעניינת מאוד על קאראווג`ו."

עבודה שהציון המביש שבעים ושבע התנוסס עליה בזכותך, הוספתי ללא קול. "הממ..." אמרתי כתגובה, "אני רואה ש... פגשת את דנית."

"כן," אמר, כמי שאין בכוונתו להרחיב בנושא. צלצול הפלאפון שלו מנע ממני את הצורך לקשור שיחה.

דיברתי עם דנית, מתאפקת שלא לצותת לדני. היה משהו חשוד מעט בכל הסיטואציה, למרות שדני תמיד היה נוקשה וישר כמו סרגל. תהיתי למה הוא נמצא כאן לבד: היכן אישתו והילדים, והתביישתי בעצמי מפני שזה כל מה שהייתי מסוגלת לחשוב עליו.

דני סיים את השיחה, מודיע לנו כי הוא חייב לזוז. הייתה זו דנית שבקשה ממנו להקפיץ אותי לדירתה. סירבתי, אך ללא הועיל. דנית התעקשה, ודני החליט שכנראה הגיע הזמן לעשות את המעשה הטוב השנתי שלו. בלית ברירה מצאתי את עצמי מחבקת את דנית ועוזבת את פנימית ג` כשאני פוסעת בשתיקה לצידו של אפלבאום.

דני נהג בסטיישן-וואגון חבוט משנת תשעים ושש. הודיתי לו בקול חלוש כאשר פתח לפני את הדלת, והתיישבתי במושב שלצד הנהג. ריח של סיגריות עמד בחלל הרכב, והפח הקטן היה מלא בדלים ואפר. דני שלף חפיסה של ברודוויי-לייט והציע לי סיגריה. לקחתי – למרות שכבר התרגלתי לטעם של המוסטנג שאני מעשנת משיקולי תקציב – והנחתי לדני להצית את הסיגריה שלי. הוא רכן לעברי, מאהיל על המצית בכף ידו. עשן מהסיגריה שהייתה תחובה בפיו חדר לעיני וגרם לי למצמץ.

"תודה."

"על לא דבר."

אני חושבת שבמהלך השנים פיתחתי סוג של אסרטיביות שלא הייתה בי קודם. נכון שתמיד הסתדרתי עם החבר`ה שלי, אבל הייתה בי איזושהי רתיעה מהמבוגרים ממני: רתיעה שלרוב הביאה אותי להיות מסויגת או חצופה בחברתם. לא ידעתי כיצד לנהוג בהם. דני, גם ממרחק כל השנים האלו, גרם לי להרגיש שוב כמו בת טיפש-עשרה. רציתי להתגרות בו, וכיוון שכך, שאלתי אותו בצורה מאוד ישירה ובוטה מה היה לו לחפש בבית החולים.

"אשתי נפצעה בפיגוע."

"והילדים?" המשכתי לתחקר, מתעלמת מהקול הקטן שדיווח לי בנימוס כי מה שאני עושה איננו הולם וחסר טאקט.

דני נעץ בי מבט משתק ואני קפאתי על מקומי. ידעתי שלא הייתה זו השאלה, כי אם  הנימה בה אמרתי את הדברים; כאילו הייתה לי זכות לבוא אליו בתביעות ולשאול אותו למעשיו. מאלצת את עצמי להתאושש, ניערתי את ראשי, והחזרתי לדני מבט שווה בעצמתו. "אשתך עובדת באוניברסיטה?"

הוא הרים גבה. "חשבתי שאת יודעת הכל."

"אשתך לומדת באוניברסיטה?" חזרתי ושאלתי. תיארתי לעצמי שהוא זוכר את העדי-קירשנר שתמיד שאלה שאלות מתחכמות וניסתה להוכיח כמה היא חכמה על חשבונו. אני מסוגלת לומר את זה רק בדיעבד, מפני שבאותה תקופה בסך הכל ניסיתי למשוך את תשומת לבו של אפלבאום על ידי כך שאראה לו עד כמה אני אינטליגנטית.

דני הגיב. "היא דוקטור לביולוגיה."

"אה."

"איפה דנית גרה?" שאל לפתע.

היה זה מוזר במקצת לגלות שהרכב כבר על הכביש. מסרתי את כתובתה של דנית. איש מאיתנו לא נדמה מעוניין להמשיך בשיחה. דני שתק, ממקד את מבטו בכביש, ואני ישבתי קפואה על מקומי. הייתי מתוחה, וכפי שתמיד חשתי בחברתו של דני אפלבאום, קינן בי החשש הלא-רציונאלי כי הוא בוחן אותי ומוצא אותי חסרת-ערך. האופן בו דיבר או שתק, הדרך בה ניסח את עצמו והטון המסוים של קולו, הקנו את הרושם של ציפור דורסת: חיננית, חסרת סבלנות, ותמיד נכונה להסתער. כתלמידה, נהגתי להפקיר את עצמי בטיפשות לשבט לשונו. הייתה לי חולשה לגברים חזקים – חולשה שהחברות המתמשכת עם יהב מעולם לא אפשרה לי לטפח. בנסיבות אחרות, סביר להניח שהייתי הופכת לפלרטטנית חסרת בושה. כפי שהתגלגלו הדברים הלכה למעשה, היה דני הגבר היחיד שאי-פעם חשקתי בו כך.

הסטיישן נעצר בחריקת בלמים מול הבלוק של דנית. כיוון שהנסיעה הקצרה השאירה אותי מבולבלת, התעכבתי לזוז ממקומי. דני לא טרח להסוות את אי-שביעות רצונו מנוכחותי המתמשכת. התבוננתי בו, סוקרת את תווי פניו החדים. הייתי נרגנת להיווכח כי הבעת הזעף על פניו מגרה אותי.

"משהו מעניין?" שאל בחדות.

השבתי באותה נימה; "הפנים שלך. תמיד חשבתי שהייתי רוצה לרשום אותם." בתנועה תכליתית, הושטתי את ידי לכיס החולצה שלו, מוציאה את חפיסת הסיגריות ומדליקה לי סיגריה נוספת.

"כאן זה שלושים ושש?" שאל.

"כן," הנהנתי לאישור, שואפת עמוקות מהסיגריה. "דנית גרה בקומה השנייה," יידעתי אותו.

"יש לי סידורים לעשות." הוא כחכח בגרונו, אחר ניתק את חגורת הבטיחות ויצא מהאוטו. שניות ספורות לאחר מכן נפתחה הדלת שלצידי ודני ניצב כשהוא מחזיק את הדלת לפני. "עדי-"

"מר אפלבאום..." אמרתי בהתפנקות, מבלי שיהיה לי מושג מה לעזאזל אני עושה.

דני התרומם והתיר את חגורת הבטיחות שכבלה אותי למושב. הוא הושיט לי את ידו, מציע לעזור לי לרדת, ואני לקחתי שאיפה נוספת מן הסיגריה. הוא לא חיכה הרבה בטרם אחז תפס במותניי והוציא אותי בנוקשות מהרכב. ידיו הרפו ממני במהירות, אך הוא לא עשה ניסיון להתרחק. מגרגרת, העברתי את ידי על חזהו. "כמה שאתה חזק, מר אפלבאום... איזה שרירים... אני בטוחה שאתה עובד כל יום במכון הכושר." זה היה שקר כמובן. דני היה דק יחסית – לא רופס, אבל בטח לא מר-עולם בהתהוות.

עיניו היו קרות. כמו שזכרתי אותן. קרות ומלאות בוז. נצמדתי אל גופו של דני, שדיי נמעכים כנגד חזהו, בטני מתחככת במפשעתו. הוא לא הגיב, לא באופן אוטומטי. תהיתי אם יהדוף אותי מעליו. כשטמן את ידו בשיערי, מושך את ראשי לאחור, הבנתי במפתיע שאולי הוא מה שחשבתי שהוא, ופחד מוזר הציף אותי. והייתי רטובה. מאוד.

"יש משהו שרצית להגיד, גברת קירשנר?" קולו היה צונן. כך זכרתי אותו.

"הייתי ילדה רעה," גרגרתי, "ילדה רעה מאוד."

"את רוצה לספר לי למה?"

לקחתי נשימה עמוקה, מלחלחת את שפתיי. "אני... נגעתי בעצמי, המורה."

"כן? איפה בדיוק נגעת בעצמך, גברת קירשנר?"

"אני... ליטפתי את עצמי בין הרגליים."

"עשית לעצמך נעים?" שאל כשהוא מטלטל אותי קלות.

"כן המורה..."

"ועל מה חשבת כשעשית את זה?"

"דמיינתי אותך בא אלי, תוקע את הזין הענק שלך בתוכי ומזיין אותי עד שאני צורחת," השבתי ללא היסוס.

דני השתתק לרגע. פיו, קו צר וכועס, התעקל ברמז לחיוך. "כן, היית ילדה רעה. ילדות טובות לא נוגעות בעצמן בצורה כזאת. ילדות טובות לא חושבות מחשבות כאלה. כן, היית ילדה רעה מאוד, גברת קירשנר."

"אני, מגיע לי עונש," הצעתי.

"נכון." הוא נאנח אנחה מזויפת, נושא מבטו לשמים כאילו בקש לומר: מה נעשה איתך...?

כשהוא תופס באמתי, הוביל אותי דני אל תוך הבניין. הנחיתי אותו לדירתה של דנית, שם עזב אותי לרגע, שאוכל לפתוח את הדלת. אלפרד התפרץ לעברי, מנסה ללקק את פני כהרגלו. לא היה לי זמן אליו ויכולתי לשמוע את דני מקלל. קיללתי בעצמי, וכשאני תופסת בקולרו של הכלב הובלתי אותו לחדר השינה וסגרתי את הדלת מאחוריו.

דני דחף אותי אל תוך הסלון והורה לי לעמוד בשקט. משך דקות ארוכות שוטט הנה והנה, בוחן את סביבותיו ומתעלם במופגן מקיומי. הנחתי לו לעשות זאת, ובמידה מסוימת, חששתי להפריע לו. עקבתי אחריו כשהתיישב על כורסא ממורטטת. בניע של ידו, סימן לי להתקרב. צייתתי ללא היסוס.

"מי הייתה ילדה רעה?" שמעתי אותו אומר בקול נמוך.

"אני, המורה. הייתי ילדה רעה ומגיע לי להיענש."

הוא הנהן. "אני רוצה שתפשילי את המכנסיים," הודיע. ידיי רעדו כשפרפתי את כפתור הג`ינס. בניד ראש, הבהיר לי דני שאל לי להתמהמה. הפשלתי את המכנסיים והתרוממתי כדי להפשיל גם את התחתונים.

שוב היה לי נדמה כי הוא שוקע אל תוך מחשבותיו. ניצבתי מולו, עם ג`ינס שהתגבבו סביב רגלי, עירומה מן המותניים ומטה, ודני סקר אותי בצורה לא אישית. בליטה ניכרת התרוממה בחזית מכנסיו – מה שהבהיר למעלה מכל ספק שהוא מתגרה מהסיטואציה – אבל פניו היו חסרי הבעה. "בואי הנה."

התקרבתי אליו בזהירות.

"יותר קרוב."

צעד נוסף הביא אותי ממש אל מול פניו של דני. הוא שלח את ידו, נוגע לא נוגע בפלומת השיער הרך שמעל הכוס. לאחר מכן, ללא התרעה מוקדמת, דחף שתי אצבעות לתוכי, נובר בבשר הלח. צעקתי בקול, גופי מזדעזע בעונג.

כשהוא תופס בצווארון חולצתי, מוטט אותי דני על ברכיו. נפלתי כשפני קדימה, ישבני החשוף מתעגל לעברו. "מה יש לנו כאן," מלמל. הרגשתי את האוויר ממלא את ריאותיו כשבחן אותי בדקדוק. אצבעותיו היו מחוספסות משהו ודני העביר אותן בין פלחי ישבני החשופים. הוא ליטף את הכוס, מציין עד כמה אני מיוחמת, ואז דחף אצבע אחת רטובה אל תוך הרקטום הצר, סוחט ממני אנקה של תענוג.

"את, גברת קירשנר, היית ילדה רעה מאוד. ולילדות רעות מאוד מגיע עונש." הרגשתי את ידו נוחתת בסטירה מצלצלת על ישבני. עצמתי את עיני, מתמכרת לתחושת הצריבה המתפשטת ומכתימה את העור הלבן באדום. כל גופי היה מתוח מציפייה. סטירה נוספת נחתה, מרעידה את הישבן העגלגל.

הייתי רטובה. כל מכה של דני הביאה אותי להתכווצות לא רצונית, וחשתי איך אני מתחילה להתרומם לעברו, לנוע בקצב איטי על ברכיו. מלמלתי. אמרתי שאני רוצה אותו, שאני צריכה להרגיש אותו בתוכי.  

"כן?" התגרה בי דני. "אם את רוצה משהו את צריכה ללמוד לבקש יפה." הוא נתן לי סטירה חזקה במיוחד, והחזיק אותי בכח כשהתפתלתי.

"בבקשה, המורה... אני צריכה-"

"-צריכה מה?" קטע אותי.

"אני צריכה זין. בבקשה המורה, אני צריכה שתזיין אותי."

הוא העמיד פנים כשוקל את בקשתי. "למה מגיע לך שאני אזיין אותך?"

"בבקשה, בבקשה המורה, אני צריכה אותך כל כך, בבקשה תזיין אותי."

דני המהם, אחר כך הורה לי לעמוד על ארבע כשאחורי מופנים אליו. ידעתי שהתחת שלי אדום, והיה לי הרושם שזה מגרה אותו. מרדנית במכוון, שלחתי יד בין רגלי, מנסה ללטף את עצמי.  

"מי נתן לך רשות לגעת בעצמך?" קרא דני.

השפלתי את עיני. לא הבנתי למה, אבל הסמקתי; כאילו מרוב בושה. "אני מצטערת המורה... בבקשה תסלח לי... אני כל כך צריכה זין."

"ואת תקבלי אחד," אמר בקול מאיים, מציית לחוקי המשחק, "אבל זה לא יהיה נעים. אני אדפוק אותך מאחורה, ואת תצרחי מרוב כאב."

שלא תבינו לא נכון- כבר עשיתי אי-אלו דברים בימי חלדי, וזיון בתחת היה אחד מהם. אף על פי כן, התחלתי להתחנן בפניו שלא יעשה זאת. "בבקשה המורה, רק לא מאחורה...! בבקשה אל תכאיב לי...!"

שמעתי אותו קם מהכורסא ומתיר את חגורתו. שמעתי אותו כשהפשיל את מכנסיו ושמעתי אותו מתייצב מאחורי. ידו החליקה בין רגלי, אוספת מעסיס התאווה השקוף ומורחת סביב חור התחת המהודק. יבבותיו העגומות של אלפרד מילאו את החדר ואיברו הקשה של דני התחכך בחריץ הצר שבין פלחי ישבני. הוא החדיר אצבע אחת לפי הטבעת, מניע אותה קלות, ואז אצבע שנייה. המשכתי ליילל ולייבב כשהחליק את אצבעותיו החוצה. הוא לקח אוויר, מפריד את ישבניי זה מזה, ובתנועה חלקה אחת הדף את עצמו פנימה.

דני לא היה עדין, ולא טרח לתת לי זמן להסתגל לתחושה לפני שיחדיר את מלוא ארכו. הרגשתי כאילו אני משופדת על הזין שלו ונאנקתי כשנסוג לאחור, רק על מנת להינעץ בי שוב בעצמה רבה יותר. עצרתי את נשימתי, ממצמצת בעיני בניסיון שווא להפוך את התחושה לנסבלת. דני נגח בי שוב, ורעש של בשר חלקלק מכה בבשר מילא את אוזניי. אוה... אלוהים... שוב הרמתי את ידי, וכשאני נתמכת על היד האחרת, התחלתי לאונן. אצבעותיי עיסו בכח את הדגדגן, ואז החליקו בין השפתיים הפנימיות, אל תוך הכוס. דחפתי פנימה שתיים ושלוש אצבעות, והתחלתי לזיין את עצמי לפי הקצב שהכתיב דני.

זזנו יחד בקצב הולך ומתגבר. הצליל של נשימתו הדף כל צליל אחר והתחושה שלו בתוכי הדפה כל ממשות אחרת. שדיי התנודדו קדימה ואחורה ותנועותיי נהפכו מהירות ופרועות. צעקתי שאני הולכת לגמור והוא ננעץ בתוכי בכח רב עד יותר, כמעט ומפיל אותי קדימה. חשקתי את שיני, ובשפשוף אחרון של הדגדגן נשברתי לרסיסים.

אחר כך כבר לא הרגשתי יותר. לא באותה צורה שהרגשתי קודם לכן; לפני האורגזמה. דני גמר ויצא ממני, ניער את איברו והרים את מכנסיו. הוא התארגן במהירות ועזב את הדירה מבלי לומר שלום. מאוחר יותר נזכרתי בארשת התדהמה והחרטה שעלתה על פניו. אני עצמי קמתי רק כעבור דקות ארוכות. הייתי מסוחררת, חסרת שיווי משקל, והתקשיתי לעשות את דרכי למקלחת.

מתחתי את הרחצה ככל שיכולתי, מסרבת לחשוב על מה שקרה. רציתי להתקשר ליהב, ורק אז הבנתי שבעצם בגדתי בו ואין לי שום זכות לפנות אליו ולחפש... אני לא יודעת מה לחפש. אולי נחמה, אולי רחמים. אלפרד המשיך ליילל. אמרתי לו ללכת להזדיין וקרסתי על המיטה, עם המגבת והכל. ישנתי אולי אחת-עשרה שעות.

סוף