ורוד דפוק אותי

פמדום, אהבת נשים, ושוב: פמדום, פמדום, פמדום. יש כאן סקס (בפרקים הבאים. כן חבר`ה, תצטרכו לחכות בשביל הפורנו שלכם), אבל בעיקר יש כאן עתיד מטורלל, דמויות מתוסבכות, והאם כבר הזכרתי פמדום?

היצירה נכתבה בשיתוף עם נופת ודניאלי, שניהם יוצרים באתר "סוכנות אירוטיקה" (סיפורים אירוטיים בעברית), ושניהם ראויים לקרדיט זהה לשלי על כתיבתה.

ניו-יורק ניו-יורק 2010, בית הספר הפרטי לילדים מחוננים על שם סילביה ברייטמן.

אלאנה מקלין, מצחקקת, הדפה לאחור את אנדי רוברטס מהכיתה הרביעית. הוא נפל על ישבנו, נותן באלאנה מבט רווי משטמה. היא גיחכה, מנערת את צמותיה הכהות, אחר התקרבה אליו, מתייצבת בפישוק רגליים מעל גופו החסון. רוברטס הושיט את ידו וניסה להמעיד את הילדה הצעירה המתנשאת מעליו. ראשו ניטח לאחור כשבעטה בו. בוץ שדבק בחרטום נעלה נמרח על מצחו, בין קווצות שיערו הבלונדי. "אתה שומע אותי רוברטס, אם אתה רוצה להגיד לי משהו, תגיד את זה משם." קולה, ילדותי ומאנפף, צרם באוזניו. מי אמר שלא מרביצים לבנות? חשב לעצמו.

בקצה השני של החצר התגודדו הבנים. פיליפ בריידי זרק את הכדור לסל, מתבונן באנדי בלגלוג. "הלו, רוברטס, המשחק עומד להתחיל, תגיד לניאו-סופרג`יסטית הזאת שתשחרר אותך."

"תני לי לקום!" קרא אנדי, מוודא שכל הילדים יוכלו לשמוע כיצד הוא כופה את רצונו על הבת המעצבנת.

"תשמור על הפה כשאתה מדבר לאישה, רוברטס," מתכופפת, הנחיתה אלאנה סטירה מצלצלת על לחיו.

פיל, מטביע כדור נוסף, פרץ בצחוק מתגלגל. "הנקבה הזאת מסובבת אותך מסביב לאצבע הקטנה."

"אף נקבה לא מסובבת אותי- אח!!!!" מתפתל, סוכך אנדי על בטנו החבולה. אלאנה, מחייכת במתק שפתיים, רכנה על מנת לפרוע את שיערותיו. אצבעותיה מצאו את אוזנו, מסובבות אותה בכח. "אתה צריך ללמוד להתנהג יפה, אנדי."

"בבקשה..." מלמל בלחש.

"אני לא שומעת, רוברטס..."

מחניק יפחה, הפנה אנדי את מבטו. "על מה אתם מסתכלים, בני זונות!"

"תשמור על הפה, אני לא צריכה להקשיב לזה," הורתה אלאנה. הכאב הפך בלתי נסבל.

"בבקשה!"

"בבקשה מה?"

"בבקשה, תשחררי אותי," ייבב אנדי.

"אני רוצה שתבטיח לי שיותר לא תגנוב סנדוויצ`ים לילדים הקטנים."

"א-אני מבטיח." סומק הציף את לחייו, מלווה בתחושת הקלה. אלאנה שחררה את אזנו ונסוגה לאחור. "ואם אני אשמע שוב שהתנהגת כמו חזיר, כל מה שעשיתי עכשיו יראה לך כמו משחק ילדים." היא התרחקה מהמקום בהילוך קוקטי, מחייכת לעצמה. קלי סוונסון מהכיתה השנייה נופפה לה לשלום, ואלאנה השיבה בנפנוף נמרץ. מעתה ואילך, אנדי רוברטס יחשוב פעמיים לפני שיבחר להשתמש בכוח.

"שלום בנות." ורוניקה וסטייסי, צווחות בגיל, התנפלו על אלאנה בכניסה לכיתה.

"יוו, אל, זה היה מדהים מה שעשית לו שם," קראה סטייסי.

אלאנה חייכה, צונחת בכבדות על כיסא מתכת. היא הסתובבה לאחור, מושכת ילקוט כבד לחיקה, ונברה בתכנו.

"עשית את השיעורים בספרדית אל?" ורוניקה, משחקת בצמותיה המבריקות של אלאנה, רכנה להתבונן במחברות ששלפה רעותה מן התיק.

"כן, בטח." במשיכת כתפיים שלפה אלאנה את מחברת הספרדית. היה זה מחזה נפוץ לראות ילדים המעתיקים את שיעוריהם ברגע האחרון ממחברותיה של התלמידה המצטיינת. הוריה, תעשיין עשיר ופרופסורית לפילוסופיה באוניברסיטת הארווארד, חינכו את ילדתם לתפיסת עולם ליבראלית סוציאליסטית. אלאנה, שמעולם לא חסר לה דבר, רתמה את כחה ואת מרצה להגנה על זכויותיהם של הילדים החלשים יותר. היא הייתה בוגרת משאר בני גילה, ובו זמנית, ילדותית מהם. על אף שלמדה בבית ספר פרטי, ילדה עשירה ומפונקת בין ילדים עשירים ומפונקים, היה בה משהו אחר, אמונה בלתי ניתנת לערעור כי העולם כולו פרוש לרגליה. הייתה סלחנות כלשהי בהרגל להשאיל את מחברותיה לכל מאן-דהו; מודעת מוחלטת ליכולותיה, ומאידך, לחוסר-יכולתם של שאר הילדים. היא עשתה זאת בטוב לב אפייני, שלא השאיר מקום לספק כי היא נעלה מהם. אלאנה מקלין נולדה לנהל אנשים. היא הייתה שם על מנת שימלאו את רצונה.

* * *

בוסטון, מסצ`וסטס 2010. כינוס של אגודת הניאו סופרג`יסטיות.

ג`ינה קלייבורן מושיטה הזמנה מקושקשת לידיה של המשגיחה בפתח. בשולי חולצתה של ג`ינה מושכת ג`ורג`יה-אן הקטנה ובזרועותיה היא מערסלת את דייבי. השומרת מחייכת, טופחת על ראשה של ג`ורג`יה-אן, מפטירה משהו נוסח: "איזה תינוק חמוד," ומניחה לשלושה לעבור. בפאב השכונתי, מתהולל ג`ימס בנדיקט קלייבורן, צובט באחוריה של בלונדינית-מבקבוק ומזמין לעצמו עוד כוס וויסקי.

ג`ינה נדחקת בהול הצפוף, ממלמלת התנצלות בפניה של אישה גדולת מימדים על רגלה דרכה שלא במתכוון. השמנה מסתובבת, רק כדי להשתנק נוכח הפנס הסגול שמעטר את עינה הימנית של ג`ינה. "סליחה גברתי... אני ממש מצטערת." קולה של ג`ינה נמוך, מהוסה, והיא ממהרת להעלם. ג`ורג`יה-אן משתרכת בעקבותיה, נועצת מבט מאשים בפנים המעוגלות, החייכניות. אצבעותיה מסתבכות באריג, וכשהיא נופלת, רגליה מסתבכות, היא איננה אומרת דבר. "קדימה, ג`ורג`י," דוחקת בה ג`ינה, וג`ורג`יה קמה במהירות, מנערת את האבק משמלתה.

החבורה הקטנה מתמקמת בקצהו של האולם. דייבי מייבב, וג`ינה נפנית להרגיע אותו. ג`ורג`יה מאידך, מתפתלת במקומה, נדחקת לעומת גבו השבור של הכיסא. רגליה מתנופפות באוויר, אינן נוגעות בקרקע. היא נועצת מבט ארוך בחרטומי הנעליים, מתעכבת על החריצים המקווקווים את העור שנצבע פעם אחר פעם. הילדות בבית הספר נוהגות ללעוג לה על בגדיה, שתמיד הם מטולאים ודהויים. אמא אמרה לה ש-"זה נקי וזה מה שחשוב," וזאת ניסתה להסביר לבנות המתעמרות בה. ההקנטות המשיכו ביתר עוז, וג`ורג`יה-אן, או ג`ורג`י, כפי שכינו אותה חברותיה המעטות, נשתתקה. לפעמים הייתה מתבוננת בקנאה בילדות שבאו לבית הספר עם סיכות מתוחכמות בשיערן, נעולות בנייקי חדשות שניחוח העור הטרי עדיין עולה מהן. היא הייתי מקשיבה לציוץ העדין של הסוליות כשהתחככו במדרכה, מסתכלת בקצוות הפלסטיק של השרוכים שתמיד הבהיקו ונצנצו, ונאנחת. אמא הסבירה שאין כסף, אבל היא, חשבה ג`ורג`י, ידעה את האמת.

היא הייתה רואה אותו לעת ערב, כששב מעבודתו, עוקבת אחריו בחשאי כשנטל את קופסת הפח ורשרש בה. בפנים קרקשו המטבעות הקטנים שאגרה ג`ינה בדי עמל, שטרות שנועדו לקניית אוכל ולתשלום שכר הדירה. הכסף היה מצטלצל בידיו הגדולות, המחוספסות, וג`ורג`י הייתה מזדרזת לחמוק למעלה, שלא ישגיח בה בקלקלתה.

תמיד הייתה ילדה אחרת, שונה. ג`ימס, כשחזר מהפאב, שיכור כלוט, נהג להשוות אותה לחתול מזורגג, רואה ובלתי נראית. הוא היה לוכד אותה במבטו, ממסמר אותה למקומה. מבועתת צפתה בו פותח את חגורתו, אצבעותיו מתעכבות על האבזם הגדול, הודפת את עצמה פנימה, עד שתבלע בתוך הקיר הנוקשה והקר. ג`ינה הייתה צורחת, הולמת בחזהו העצום באגרופיה הקטנים, מנסה להפנות את תשומת לבו מהילדה הקטנה, המפוחדת. המורה שאלה אותה לפשר הסימנים הכחולים על זרועותיה, וג`ורג`י הייתה מדקלמת את התירוצים שהכתיבה לה ג`ינה: "נפלתי במדרגות ונחבלתי", "פתחתי את הארון בחושך ולא ראיתי את הדלת כשהרמתי את הראש".

בכיתה הייתה יושבת בצד, מקשיבה בחצי אוזן לדבריהם של המורים, קוראת בספר שנח על ברכיה, מתחת לשולחן. הילדים היו מביטים בה בחשדנות, נועצים אצבעות במותניה אם חלפה במקרה על ידם, ממאנים לצרף אותה למשחקיהם. ג`ורג`י מצידה הייתה שותקת, מתעלמת מהמבטים המסויגים והידיים שנשלחו להכאיב ולמשש, שקועה בספרים שהציעו לה עולם חלופי, טוב יותר. לפעמים בלילה, הייתה מייבבת אל הכרית, הוגה תכניות בריחה נועזות. היא תציל את אמא ודייבי מהמפלצת האימתנית שקראה לעצמה אבא, הם ילכו ולעולם לא יצטרכו לראות אותו יותר. בבקרים העירה אותה ג`ינה, מושכת את שרוולי חולצתה על מנת להסוות את הסימנים הכחולים, פניה משוחות בשכבה אימתנית של מייק-אפ, להעלים את החבלות והשריטות שהשאיר ג`ימס למזכרת. היא שונאת אותו, כל כך שונאת אותו, חשבה ג`ורג`י.

הייתה זו מיס מקרטני, המורה לאנגלית, שהתעקשה לדעת יותר על הסימנים הכחולים. ג`ורג`י דקלמה את מה שאמא הורתה לה לדקלם, אזי שתקה, כיוון שלא רצתה להכעיס את מיס מקרטני. רק בסופו של דבר פרצה ג`ורג`י בבכי, ממאנת להוציא ולו מילה אחת נוספת מפיה. מיס מקרטני, פניה חביבות ונעימות סבר כתמיד, נברה בתיק הגדול שהשתלשל משכמה, שולפת כרטיס קטן ומקומט למראה. מעיינת בפיסת הבריסטול הרבוע, הפכה אותה ג`ורג`י כה וכה, תוהה מה התועלת שהיא עתידה להביא לה. מצידו האחד של הכרטיס נרשם: "אגודת הניאו סופרג`יסטיות", ומצידו השני הופיע מספר טלפון ארוך, וכתובת באותיות מסולסלות שג`ורג`י התקשתה לפענח.

"תני את זה לאמא," אמרה מיס מקרטני, "ותאמרי לה שאנחנו נהיה בקשר."

כל היום התהלכה ג`ורג`י כשהכרטיס צורב בכיסה. מדי פעם הייתה שולחת יד למשש אותו, כמו בקשה להבטיח כי הוא אכן שם. על אגודת הניאו סופרג`יסטיות שמעה כבר. ג`ימס, כשהיה פיכח יותר, ישוב מול הטלוויזיה כשכריך ענקי בידיו, היה מקלל את הנשים המתגודדות על המרקע, מניפות שלטים גדולים וצעקניים. היה זה אך טבעי להניח שאם יתפוס אותה והכרטיס המוזר בידיה, יכה אותה ג`ימס מכות רצח. אף על פי כן, הסיכוי הקלוש שהבטיחה מיס מקרטני והרעיון המעורפל שמעשיה עשויים לחולל שינוי, דרבנו את ג`ורג`י למסור את הכרטיס לג`ינה.

ג`ינה, נחרדת, שמטה את הכרטיס מבין אצבעותיה הרועדות, נועצת בג`ורג`י מבט מבוהל. מהסלון עלו נחירותיו הרמות של ג`ימס, מלוות בקולו העמוק של קריין החדשות. "את יודעת מה אבא שלך יעשה לנו אם ימצא את הדבר הזה?" שאלה ג`ינה בלחש.

"מיס מקרטני נתנה לי. בבקשה, בבקשה אמא. היא אומרת שיש בקרוב אסיפה של הנשים האלה, את חייבת לבוא איתי, נווו, בבקשה בבקשה בבקשה".

"אבא שלך לא מרשה."

"תעשי כמו שאת הולכת לפגוש את דודה קני, תגידי לו שמר לידובסקי השאיר אותך לעבוד עד מאוחר ואת לקחת אותי אליך מהבית ספר וגם את דייבי, שלא נצטרך לשלם לבייביסיטר. תגידי לי שתחשבי על זה אמא, בבקשה בבקשה."

ג`ינה נאנחה, ממהרת לתחוב את הפתק בסינר שלמותניה. קווצת שיער אדמונית צנחה על מצחה החיוור, וג`ינה הסיטה אותה לאחור, נוגעת מבלי משים בפצע שהתנפח. הכאב גרם לה להתכווץ. פרקי אצבעותיה הלבינו כשלחצה אותם כנגד משטח העץ הממורק, והיא השתנקה.

"הגיעה שעת השינה שלך ג`ורג`י, אני רוצה שתעלי למעלה ותצחצחי שיניים."

רגליה מרחפות בחלל הצר שבין שורה לשורה, נזכרה ג`ורג`י בדמותה של ג`ינה ברגע ההוא. שותקת, הזיחה את הכיסא לאחור, חומקת מעבר לדלת המטבח. יותר מאוחר, ירדה ג`ורג`י למטה, מתגנבת למטבח באין רואה. ג`ינה הוסיפה לשבת עוד שעה ארוכה, בוחשת בכוס הקפה שלה. למחרת הודיעה לה ג`ינה שהן הולכות להתקשר למיס מקרטני. ג`ימס יצא אל הבאר בעשר וחצי, לא מודע לעיניים העוקבות אחריו בעד חלון המטבח. כשהיא פוסעת על קצות אצבעותיה, התגנבה ג`ורג`י החוצה, מוודאת כי נעלם מעבר לפינת הרחוב. בבית, ידיה מהססות מעל שפופרת הטלפון, ישבה ג`ינה, מבטה חולף בין לוח המקשים לכרטיס הקטן שנח בתמימות על השידה.

"מיס מקרטני תמסור לך את ההזמנה." תחת עיניה של ג`ינה הסתמנו עיגולים כהים של חוסר שקט. היא נטלה את ידה של ג`ורג`י, לוחצת את האצבעות הקטנות, התינוקיות. "בואי פנימה, נחשוב מה לספר לאבא שלך." סוגרת חרש את הדלת, פסעה ג`ורג`י בעקבותיה של ג`ינה. צמרמורת חלפה בה, ורגליה היחפות נצרבו בקרירותה הצוננת של הרצפה.

דוכן נואמים ניצב במרכז הבמה, עם מקרופון עצום מתנשא לצידו. מתרוממת קלות בכיסא, ליווה מבטה של ג`ורג`י את האישה בחליפה המחויטת שפנתה לעלות לדוכן. עדיין לא הייתה בטוחה מה בדיוק הן עושות במקום; עיניה של ג`ינה נצנצו בפחד, וידה, מונחת ברישול על גבו של דייבי, מצמידה אותו אל חזה, הרטיטה. הקול, מתעוות ומחריק ברמקולים הגדולים, הציף את האולם. קופצת במקומה, לפתה ג`ינה את זרועה של ג`ורג`י. נדמה היה לג`ורג`י כי היא יכולה לשמוע את הדופק המואץ של אמה, לחוש באופן שהוא מחלחל בעד לאפידרמיס, בנקודת החיבור בין עור לעור. דייבי ייבב, וג`ינה מהרה להסות אותו, מנדנדת את גופו הקטן הנח בחיקה.

בקצהו האחר של האולם דיברה אישה אחרת על בעלים מכים, על אנסים, על אלימות שהיא תכונה מולדת. היא דיברה על משכורת לא שוויונית, על השפלה ודיכוי שהחברה מעלימה מהן עין. היא דיברה על נשים חזקות וכשירות, על נשים המכתיבות את גורלן ואת חייהן. נשים הצריכות לתפוס את מקומן הראוי בחברה. כשהיא מדברת אל המיקרופון בקול חזק וברור, גבה זקוף והיא גאה בכל אותם דברים שהיא מייצגת, ניצבה אישה אחת על הבמה, ודיברה על מציאות שלא הייתה קיימת בביתה של ג`ורג`י. הן יצאו את האולם בחשאי, מתחמקות באמצע הנאום על מנת לשוב הביתה בזמן. ג`ימס יחזור מאוחר יותר ויכה את אישתו בתואנה שהיא בוגדת בו עם אחר. הוא יתנצל למחרת, יאסוף אותה אל חיקו ויבטיח לה ניסים ונפלאות. ג`ינה תסלח לו, אבל ג`ורג`י תזכור עוד זמן ארוך את האישה ההיא, על הדוכן, ואת הדברים שאמרה אותו ערב.

* תנועת הסופרג`יסטיות של סוף המאה ה-19 הייתה תנועה חברתית-פוליטית שדגלה בזכות בחירה שוויונית בין נשים וגברים- `כל קול שווה למשנהו`. השגת השוויון בבחירה, הסופראג`, היה צעד מפתח בתהליך הפמיניסטי שהוביל אל המאה ה-20. המדינה האחרונה להעניק זכות בחירה לנשים הייתה קאטאר בשנת 2003. תנועת הניאו-סופרג`יסטיות, פרי דמיונה של המחברת, קרויה על שמה.