ורוד דפוק אותי

ניו-יורק ניו-יורק, 2034. חברת בל-מחשבים.

הוא ישב בחדרו שבקומה ה-33, קובר את פניו. כשנתיים לפני כן נקבע שלט על דלת העץ. הכיתוב, באותיות זעירות שנחרצו במתכת הנחושתית ציין: "מאור אריאלי – ראש צוות תכניתני מסדי נתונים".

לפני כשנתיים וחצי החליט מאור אריאלי – מתכנת מוכשר בעל עתיד מבטיח – לנטוש את עבודתו המכניסה בחברת כלנית שבישראל, ולנסות את מזלו מעבר לים. חברת בל-מחשבים שהרחיבה את פעילותה אותו זמן ושיוועה לדם חדש קלטה את אריאלי בזרועות פתוחות. מאור זכה לגרין-קארד מטעם החברה, דבר לא פשוט בארה"ב ההולכת ומסתגרת מפני מהגרים זרים, כמו כן, הובטח לו סיוע בקבלת פספורט אמריקאי ומעמד של אזרח מן השורה.

אי לכך, ארז אריאלי את מיטלטליו, ועלה על המטוס שייקח אותו לארצות הברית. עם האנגלית המצוינת שבפיו וחזותו הגברית המרשימה, השתלב אריאלי בזריזות בהווי המשרדי. לא חלף זמן ארוך בטרם רכש לעצמו דירת פנטהאוז במנהטן, במחשבה כי הוא עתיד להפוך את ניו-יורק לביתו החדש.

הוא השקיע מספר ימים בעיצוב המקום, לאחר מכן שכר מעצב פנים שיבצע את העבודה בעבורו. כשהיה חוזר בשעה מאוחרת מרב הקומות שבלואר איסט סייד, היה פותח לעצמו בקבוק של בירה איכותית, מתבונן בקו הרקיע של ניו-יורק מעוטר באורות הכרך. הנשים שהביא לדירתו תיארו את אריאלי כאיש שיחה מצוין, כמאהב רגיש ומתחשב, והוא מעולם לא נשבה בקסמיה של אף אחת מהן. בגיל שלושים ואחת מצא את עצמו רווק, ומרוצה ממצבו הנוכחי. חייו בניו-יורק התנהלו על מי-מנוחות, ומעבר לאופק קרץ הקידום המקצועי, שנדמה מובטח.

ראש תחום התוכניתנים היה תפקיד שרבים חשקו בו, והמעבר לקומת ההנהלה, מקומם של מקבלי ההחלטות ומנהלי החברה, היווה קידום רציני. היה משהו מתריס באופן בו חצו הבכירים את הלובי, בדרכם למעלית שתיקח אותם למשרדם, כאילו נועד מיקומה של המעלית בקצה המבואה לאפשר להם להציג את עצמם לראווה. התחרות הנהנתנית – משכורת פר משרד – התנהלה בקצב ערני מתמיד, בסיס לרכילות בלתי פוסקת ושמועות שווא שהעסיקו את התוכניתנים מעל כוס הקפה הראשונה, השנייה וגם השתיים-עשר שלהם. מאור אריאלי, כמי שהשקיע את מלוא מרצו וזמנו בחברה, נחשב מועמד בטוח לתפקיד. היה זה אך סביר להניח  כי הוא יהיה האחד שיזכה במינוי.

* * *

למלאני קלייר גיטס בת העשרים ושמונה היה קהל תומכים משלה, מצומצם ואגרסיבי יותר. בדומה למאור אריאלי,  שימשה גם היא כמנהלת ביניים, והיה זה אך טבעי שתלטוש את עיניה לעבר המשבצת היוקרתית.

אמריקאית לבנה גאה, טיפוס אופייני למעמד הביניים האמריקאי, סיימה מלאני את הקולג` בשן ועין, עם ידיעה מוגבלת מאוד בתחום בו בקשה לעסוק. היו אלה עקשנותה ודבקותה במטרה (ויש אומרים, גזרתה הנאה ושיערה הבלונדיני) שהביאו את קליפורד קרטיס, מנהל בפועל של בל-מחשבים לשכור את שירותיה של גיטס, לפני כשבע שנים. היא נתגלתה כבעלת שכל חריף, וכיוון שבצעה את עבודתה בצורה משביעת רצון, התקדמה באיטיות במעלה סולם הדרגות. במשרד יצא לה שם של בחורה נעימה וחברותית, ומלאני הייתה נוחה להתרועע עם אנשים. לעבודה הופיעה בלבוש מחמיא, במחשופים שהיו על סף הפרובוקטיבי, תמיד מוכנה לפלרטוט קליל. חיוך חתולי, מרומז, נח תדיר על שפתיה, מעורר את הרושם הדק של בדיחות דעת. המעטים שהכירו אותה באמת, נטו לרכוש לה מידה מפוקפקת של אמון. היה מי שסיפר כי בדרכה למעלה לא בחלה גיטס באמצעים, אך השמועה, כדרכן של שמועות, פרחה מבלי להותיר רושם רב מדי. 

עוד בתחילת המרוץ על התפקיד, נראו סיכוייה של גיטס פחותים מסיכוייו של מאור. איימי נודלמן, מזכירתה האישית וחברתה הטובה, פיתחה את ההרגל המגונה לקנטר את גיטס בנוגע לקידום הצפוי. היא הייתה יושבת על השולחן המשרדי, משכלת את רגליה הדקות, ומשננת באוזניה של מלאני כיצד היא, אשת קריירה ואמריקאית מבטן ומלידה, עומדת להפסיד בקרב למהגר ישראלי עם מה שמו בין הרגליים.

איימי חייכה לעצמה, מתענגת על תחושת הסנסציה, מלטפת את ראשה הבלונדי של מל.  בניגוד לגיטס, הייתה איימי יורשת של הון קטן, והמשרה שמצאה לעצמה הייתה בגדר תחביב – אם לא שעשוע זמני וסימפטי.

"אז מה, מל?" אצבעותיה חובקות כוס קפה מהביל, נפנתה איימי להתבונן בפניה הנאות של גיטס.

מלאני לא הייתה יפה, חשבה איימי. הייתה בה פשטות מסוימת, אולי היעדר תחכום שיכול להפוך את הפנים הנעימים ליפים באמת.

איימי לגמה מהנוזל הרותח, אחר הניחה איימי את כוס הקפה, הודפת ערימת ניירות שהתגבבו על השולחן. "את לא מסודרת בזמן האחרון."

"אני מוטרדת, יפה שלי. את יודעת מה השרינקית שלי אומרת-"

"אסור לך להרשות לעצבים להשתלט עליך..." דקלמה איימי.

"את עדיין לא רוצה שאתן לך את המספר שלה?"

"לא תודה מל. אני מנסה למצוא את הריגושים שלי בעולם האמיתי."

"לנהל לאנשים אחרים את החיים?"

"ובכן... כמה הרבה יותר מעניין לנהל למישהו אחר את החיים כשאת עצמך מנהלת מערכת יחסים כושלת עם החבר האינסטלטור ואפילו הזיון התורן שאת נדפקת איתו מהצד לא מעניין אותך?" צחקוק חלול נפלט מפיה של איימי.

"אז מה את חושבת לעשות?"

"לסדר לך את הקריירה. מה חשבת?"

"השרץ המזופת," סיננה מל קללה חרישית.

"אל תדאגי, חומד. איימי כאן."

"אני פשוט לא יכולה לסבול את העובדה שאיזה... מהגר עלוב יתקדם על חשבוני. מה עם `אמריקה לאמריקאים`? הם שכחו את זה שם למעלה??"

"די, די... אנחנו נחשוב על משהו," הבטיחה איימי. "את יודעת שקרטיס הוא יותר שמרן ממה שהוא נראה. אני מבטיחה לך מל, את הולכת לקבל את התפקיד."

מי שהתמחה בפוליטיקת-מאחורי-הקלעים של בל-מחשבים, יכול לומר כבר כעת כי השילוב בין מלאני גיטס העקשנית לאיימי נודלמן המניפולטיבית יעמוד בעוכריו של מאור אריאלי.

* * *

"אין מה לעשות," אמרה איימי כשהבעת צער מעושה על פניה, "אם זה לא ילך בטוב, ילך ברע." היא הוסיפה עפעוף קליל בשביל המעמד, סופקת את ידיה. השתיים ישבו במסעדה קטנה שהגישה אוכל הודי מתובלן, ושוחחו בלחש. תחושה מעורפלת של, "הממ.. הייתי מכנה את זה אקזוטיקה מעונבת," כפי שאמרה איימי, שרתה בחלל הדחוק, עם ניחוח הקטורת המפעפע וכריות הבד המרוקמות עליהן ישבו הסועדים. היא שלפה מראת איפור קטנה, בוחנת את קו האייליינר שרשמה הבוקר בשולי העפעפיים. מוסיפה משיחה של סומק, נתנה במלאני מבט שהתיימר להיות פתייני ועז מבע. "נו, איך אני נראית?"

"כמו אישה שעומדת להשיג מה שהיא רוצה. פשוט פלא בעיני שאני מניחה לך לתמרן אותי בצורה כזו." מצחקקת, לגמה מלאני מהיין שנח לפניה. "ספרי לי על מה חשבת?"

"ובכן..." איימי נשענה לאחור, משקיעה את גבה בתוך הכר התפוח. פניה היפים עטו ארשת ערמומית, כאילו ביימה את הסצנה והתענגה עליה באותו הזמן. "את יודעת... ביום ההוא, כשדיברנו... היה דבר אחד שאמרת שלא יצא לי מהראש, `אמריקה לאמריקאים`. את יודעת, אני זוכרת שבהתחלה זיהו לא מעט את הסיסמא הזו עם `גרמניה לגרמנים` של סוף המאה הקודמת... אבל הרי, אם לארה"ב יש רצון לגבש לאומיות משלה, אנחנו חייבים להיפטר מבעלי האינטרסים הזרים..."

"כן, כן," אמרה מלאני בחוסר סבלנות, "את נשמעת בדיוק כמו ג`פרי נורמן בקמפיין לבחירת ראש המפלגה הרפובליקנית..."

"כן חמדתי. ואני יודעת, שגם אני, גם את, וגם קרטיס, הצבענו לו."

"אז..?"

"איך נשמע לך הרעיון שמהגר ישראלי מהמזרח התיכון הפרימיטיבי יקודם על חשבון אמריקאית אותנטית... כמוך למשל?"   

"רע, אבל הרי חצי מהמשרד מסכים לקונספט ולא ירים גבה כשהשמוק ייבחר."

"חכי חכי... עוד לא הזכרתי את תנועת הניאו-סופרג`יסטיות והגל השני של המהפכה הפמיניסטית."

"איימי, זה שיעור היסטוריה? מפני שאני באמת מאחרת לעבודה."

"אי-אפשר איתך מל. קונספירציה לשמה דורשת רקע. אולי תקשיבי לי עד הסוף? ותפסיקי לרשרש שם בשטרות שלך. את הרי מוודאת שהמלצר לא יוכל לראות."

"בסדר, בסדר." גיטס קבעה סיגריה נוספת בין שפתיה, מדליקה אותה בקפדנות אופיינית. עננת עשן תכלכל התערבלה באוויר. את ההיסטוריה שלה למדה בתיכון, ומאוחר יותר בקורס להיסטוריה מודרנית שנאלצה לקחת בקולג`, והיא שחזרה כעת את עשרים השנים האחרונות של המאה העשרים ואחת במוחה.

הגל החדש של התנועה הפמיניסטית לא צמח עקב תחושת הקיפוח שאפיינה את נשות העולם בתחילת המאה ה-20, אלא הודות לדרישתן הלגיטימית של הנשים לשחרור אמיתי ומלא.

מונחים כמו "סופרג`יסטיות" ו-"תקרת הזכוכית" שבו ועלו בתודעה הציבורית, וסופו של דבר שהתרכזו תחת גג אחד: "ארגון הניאו-סופרג`יסטיות".

הארגון הצהיר על עצמו כחף מזיקה למשחק הפוליטי.

המפלגות שזיהו את כוחה העולה של התנועה, הריצו מועמדות בעלות זיקה פמיניסטית לתפקידים בכירים, מה שהוביל למהפך בזירה הפוליטית. יותר ויותר נשים פוליטיקאיות תפסו תפקידים חשובים בקונגרס ובסנאט, וחוקים שהעבירו בזכות מעמד האישה חיזקו את מצבן הסוציו-אקונומי של נשות אמריקה.

תכניתה של איימי הייתה פשוטה, ופרטה הן על המצפון הנשי והן על הגאווה הלאומית האמריקנית. הלן מאלריי, בחורה עכברית שעבדה תחת ניהולו של מאור במחלקת תכניתני מסד נתונים, הזדרזה לבלוע את הפיתיון.

מאלריי, אישה-ילדה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, בת לאם וורקוהולית ואב מובטל ושרמנטי שהרבה לחפש משמעות לחייו בשדות זרים, חיה בתחושת חסך ערכי עמוק. בדומה לרבות מבנות דורה, העניקה התנועה הניאו-סופרג`יסטית משמעות חדשה לחייה של הלן, והשתתפותה באסיפות הפלגים הימניים של הארגון הייתה בגדר דבר ידוע במשרד. הלצות בדבר הפמיניסטית השעירה שבימים עברו היו נהגות בכל פה, נאמרו כעת בשקט, בחדרי חדרים או בפאב השכונתי, מעוזה האחרון של הגבריות השוביניסטית.

קימברלי מאלריי שגם בגיל שישים ותשע לא טיפחה כוונות לפרוש מעבודתה שבחרת כח אדם יוקרתית, נהגה לומר לבתה שתשתחרר קצת ותמצא לעצמה חיים. הלן שקלה את הדברים שעה שנענתה להזמנתן המעורפלת של מל גיטס ואיימי נודלמן "לצאת ולעשות... משהו נחמד." 

ה"משהו הנחמד" הסתבר ככרסום דג חי במסעדה יפנית נחשבת, בלוויית כוסית או שתיים של סאקי משובח. כשהניחה איימי את אצבעותיה המטופחות על ירכה, הביעה הלן התנגדות מועטת בלבד. מעורפלת מאלכוהול מרוכז ותחושת החופש שבפלרטוט עם אישה יפה ותפוסה על פי השמועות, קיבלה הלן את הצעתן של מלאני ואיימי בשוויון נפש יחסי.

טיעונים נוסח; "תארי לך שאיזה מהגר מהמזרח התיכון הפרימיטיבי ישלוט בנו," הביאו אותה להסכים לתכניתן הלא ממש מהוגנת של השתיים, וכשליוותה אותה נודלמן הביתה בתירוץ הקלוש שהיא מעוניינת לדסקס את הרעיון, הסתיימו העניינים במיטה. בבוקר שלמחרת התעוררה הלן עם כאב ראש רציני, אפופה בתחושה הלא מוגדרת כי דבר מה עומד לקרות.

כשבוע לאחר מכן נקרא מאור אריאלי לשיחת נימוסין בלשכתו הפרטית של קליפורד קרטיס, מנהל בפועל של בל מחשבים. ג`ורג` קמפבל, חברו של אריאלי, שהיה עסוק אותם רגעים בהעלאת תמונות פורנוגראפיות מאחד מערוצי השיחה ברשת סימן "וי" בידו הימנית, מלקק את שפתיו למראה בלונדינית מחוטבת שרגליה פשוקות ואיבר מינה גלוי לעיני המתבונן.

סוגר את הדלת מאחוריו, פסע אריאלי אל תוך משרדו המפואר של המנכ"ל. חלון זכוכית ענק שימש כקיר דרומי, קו הרקיע של ניו יורק מהווה תפאורה לשולחנו הכביר של קרטיס. ציור של מונה ולצידו רישום מהיר של ג`יאקומטי – שוויים המוערך, למעלה מעשרים וחמישה מיליון דולאר – קשטו במינימליזם דקורטיבי את קירות המשרד, סמוך לתעודה המציינת כי קליפורד ג`ונתן קרטיס סיים את בית הספר למנהל עסקים של הארווארד בהצטיינות יתרה.

"שב, בבקשה."

מתיישב בתוך כורסת הצ`יפנדייל, חייך אריאלי באדיבות. 

קרטיס חייך, מושך בקישוריה של עניבת המשי היוקרתית שרכשה לו המאהבת הצעירה בהרמס. פניו התכרכמו באי-רצון. מכחכח בגרונו, פתח קרטיס בשיחה מגומגמת, מצהיר על הערכתו האישית הרבה לאריאלי, לביצועיו ותרומתו הנכבדת לחברה. שורת המפתח – באותו קול עמוק שהתלעלע בסתירה מוחלטת לרטט הנעים שהפיק ומבע פניו הבוטח של הדובר – נבלעה בין הדברים. "אתה מואשם בהטרדה מינית של עובדת תחתיך," חזר קרטיס, משתעל קלות. "אתה מואשם באונס."

"אני? בדיחה טובה." מגחך באי נוחות, נעץ אריאלי מבט ארוך בפניו הקודרים של קליפורד. "זה לא יכול להיות."

"הלן מאלריי מדווחת שביום שני, העשרים ושלושה לאוקטובר, פיתית אותה להיכנס למשרדך, ושם אנסת אותה באכזריות."

"השני לאוקטובר... עבדנו על הדד-ליין לקראת הפרויקט של היגינס!" 

"היא אומרת שנשארתם לבד.. השעה הייתה שלוש, אולי ארבע בבוקר. שעון הנוכחות מראה שעזבת בארבע וחצי... שלושים וחמש דקות אחרי הלן."

"אני ידוע בכל המשרד כמנומס לנשים, כחביב הנשים," התגונן מאור. "נפלה כאן איזושהי טעות. אני מגנה אונס, בז לאנסים בכל לבי, זה לא יכול להיות. מעולם לא הנחתי אצבע על הלן!"

"יש עדויות," אמר הנשיא ונימת צער כנה נשמעה בקולו. "אני מציע שתיקח חופשה, פסק זמן. החברה לא תוכל לעמוד בביקורת הציבורית על כך שהיא מעסיקה מנהל החשוד באונס. הזמנים השתנו, אתה יודע, דעת הקהל לא תאהב את זה, מה גם שהחברה אינה צריכה חרם על מוצריה מצד ארגונים שונים וחזקים. אני מייעץ לך מתוך הערכה אליך, קח פסק זמן ותתכונן למשפט כראוי. אני בטוח שבסוף, האמת תצא לאור."

קרטיס נשתתק, מביט באריאלי באי נוחות. ללא אומר ודברים קם מאור מכיסאו. הוא שמע את הדלת נחבטת חרישית מאחוריו, ואת הציוץ של סיבי השטיח העשיר כשחצה את המשרד בכיוון המעליות.

שוב בחדרו שבקומה ה-33, התבונן בשתיקה בשומר המסך המהבהב. צינורות מעוקלים נפרשו כרשת זרחנית על פני הרקע השחור, צבעוניותם העזה זורחת על פניו הנפולים. המום, הרוס. מיואש.

לא נדרש לו זמן ארוך להבין מה תהיינה השלכותיו של משפט אונס בארה"ב החדשה. הוא דחק את הידיעה לשולי תודעתו לאחר שנכשל להתעלם ממנה. עורכות הדין מהפרקליטות יקרעו אותו ללא רחם, חשב, מאלץ את עצמו להתמקד בפרטים הטכניים. קמפבל המליץ לו פעם על עורך דין, מה היה שמו, וויני קרוסלה? גונח, עיסה אריאלי את רקותיו. הלן.. הלן מאלריי. הוא זכר אותה במעומעם, בחורה קטנה בעלת מראה עכברי, לא בלתי נעים, גם אם לא מושך במיוחד. הלן? הלן הקטנה, השקטה.. מדוע שהלן תעשה לו את זה...?

רק לפני חודש סידרה לו החברה פספורט אמריקאי. הוא גנח למחשבה, מבין כי פירוש הדבר שהוא אזרח אמריקאי שכל חוקי ארה"ב חלים עליו. הצורך להכות או להשליך משהו היה עז, והוא פתח בפסלון הקטן שנח על שולחנו. הרחש המתכתי הדהד ברחבי המשרד, מלווה בצרור קללות מהוסות.

* * *

חששותיו נסתברו כאין וכאפס לעומת המציאות בה נתקל. אריאלי מעולם לא שיער לעצמו עד כמה קרתנית ומסואבת תהיה מערכת המשפט האמריקאי. עורכי הדין אליהם פנה סרבו בעדינות לייצגו במשפט. אמנם, הייתה זו מילתה של הלן כנגד מילתו, אך בימים אלה נטו בתי המשפט לקבל את טענת הנשים, בפרט כאשר לאישה המדוברת לא הייתה כל סיבה נראית לעין להעליל עלילה שכזאת. איש לא רצה לייצג מהגר שכל הראיות מצביעות על הרשעתו הבטוחה.

אחרי חיפושים מתישים השיג לעצמו את לאנס, דג חלקלק ושמן שהתמחה בייצוג אנסים. עורך הדין הבהיר לו כבר בפגישתם הראשונה כי אין לו כל עניין להאמין או לא להאמין בצדקתו. ההשלכות האפשריות של הפסד במשפט יהיו מאסר עולם והעברת כל רכושו לנאנסת. "על מר מאור לשקול בכובד ראש האם הוא מוכן לשלם את המחיר שיידרש במידה ויפסיד." לאחר כמה פגישות וקריאת תקצירים של משפטי אונס מהשנים האחרונות השתכנע אריאלי והסכים לחתום על עסקת טיעון. שלוש שנים בחווה משקמת היו מחיר זול יחסית.