ורוד דפוק אותי

מיין, מיקום לא ידוע, ארה"ב 2035, החווה לחינוך מחדש - מתקן כליאה 134, מגדל השמירה הצפוני, תצפית לחצר המסדרים.

אלאנה מקלין, אַל בפי ידידיה, רטנה לעצמה בזעף. היא אמורה הייתה לקבל את פלוגת הטירונים החדשה בעוד יומיים ובניית האגף החדש טרם הושלמה. משרד המשפטים כבר הבהיר להם כי לכל אסיר הזכות למשכב משלו ובמידה ולא ימצא כזה תאלץ הנהלת החווה למסור את האסיר לבית כלא רגיל, מה שיעורר את דעת הקהל וזעם הציבור כנגדם.

הרעיון שהבזיק במוחה היה מבריק. בית המשפט מעולם לא הגדיר מהי מהות המשכב המדובר. בורות הצינוק יוכלו להוות מקום אידיאלי עד להשלמת המשכן. לרשותה של אלאנה עמדו כעשר בורות. אם תוכל להוריד שני אסירים לכל אחד מהם יוותרו עוד שניים לעונשין. היא העבירה את הצעה הכתובה לקפטן, שהסכימה לפתרון במידה ואַל תדאג להעניק לאסירים שעה נוספת לחילוץ עצמות. סופסוף, המתקן נועד לענישה ולא להרג של אותן חיות.

בשביעות רצון, סקרה מקלין את סביבותיה. בית החווה כביר הממדים שחלקה עם ארבע המפקדות הישירות שתחתיה ניצב לא הרחק משם על גבעה קטנה וירוקה, קונטרסט חד לאפרוריות ששררה במתחם המרכזי של הכלא - אורוות סוסים, מכלאות בקר ואסמי תבואה ששמשו כעת כ"אזור הכליאה" של האסירים. מעבר לו, השתרעו מגורי הסוהרות; בתים קטנים, טובלים בירק, שהזכירו למתבונן פרבר אמריקאי ממוצע, על הגינות המטופחות וכרי הדשא הנרחבים שהשתרעו ביניהם. קאונטרי-קלאב מוקם בקצהו של המחנה, במרחק נוח הן ממגורי הסוהרות והן מהבסיס הקטן שהכיל את מגורי הסגל הצבאי ומתחם ההנהלה. גדר חשמלית הפרידה בין אזוריו השונים של המחנה, מצלמות נסתרות של טלוויזיה במעגל סגור קבועות לארכה.

היא ישבה במגדל השמירה הצפוני, לוגמת קפה בחברתה של סג"ם טיפאני הרברט. הקפטן, אל"ם קלייבורן, בכרה להפריד בין הסגל הצבאי לסגל הסוהרות, אולם החיבור היה בלתי נמנע. בליל אמש נערך בוילה ערב בנות רועש. סא"ל מקלין וסג"ם הרברט סיימו את הלילה במיטה, שתויות למחצה. אל בחשה בנוזל הדליל, בוחנת את טעמו בשעט נפש. ג`ורג`יה קלייבורן הייתה יותר מחסכונית, חשבה לעצמה. לעומת הציוד היקר שמילא את עמדת הבקרה, היה טעמו של הקפה תפל ומשמים. היא העיפה מבט ארוך בשער הראשי, מתבוננת בפעילות הערנית של סגל פלוגת הטירונים. משלוח חדש עומד להגיע, ואל חככה את ידיה בסיפוק. תוך דקות ספורות תרד למטה ותצטרף אל פקודותיה.  

* * *

אריאלי ראה את השערים הגדולים נסגרים מאחורי האוטובוס. בכל שער עלתה סוהרת שעברה בין האסירים, בודקת את הסוגרים שעל השלשלאות הכבדות. הוא ספר שישה שערים שכל אחד גבוה ממשנהו.

האוטובוס חרק ונעצר מול רחבת עפר גדולה. דלתות המתכת המשוריינות נפתחו והאסירים נצטוו לרדת למטה. הוא הביט על שותפיו שנראו כחיות אדם, לא מגולחים, בבגדים מרוטים, יורדים בקושי את המדרגות.

"בוקר טוב, בהמות," שמע קול נשי צלול וחד בוקע ממערכת כריזה לא נראית. סביבו ראה שורת סוהרות דמומות שמבטן מנוכר וצונן.

"הגעתם לחוות הנופש שלנו. חווה שתוציא לכם את החשק לראות אישה בגלגול הזה ובבא אחריו. במקום הזה אין חוקים, ואין כללים, אז אל תחשבו אפילו להתלונן. המטרה שלנו היא לאלף אתכם, וכל אי-ציות ילווה בעונש, עונש חמור וכואב. במידה ובמשך הזמן ניווכח כי יש מבינכם שחל שיפור בהתנהגותם, יועברו אלו אל הכיתה הבאה של המתלמדים וכך הלאה עד לכיתה העליונה בה תזכו להטבות מפליגות. שמי עבורכם יהיה המפקדת הנעלה, שמות הסוהרות מצוינים בתג שעל חולצתן. עליכם לפנות אליהן כשאתם מקדימים את הפניה במילה הסוהרת. מובן?"

"כן!" זעק אריאלי במלוא גרונו ובשנייה שלאחר מכן התפתל בכאב כשאלת מתכת חבטה במבושיו.

"מובן?"

"כן, המפקדת הנעלה," זעקו כולם.

הוא שמע את קולה של המפקדת מורה לסוהרות להעניק להם מקלחת ושניות לאחר מכן מצא את עצמו נהדף להתפלש בעפר המזוהם, זרנוק מים קפואים צורב את עורו ולא מאפשר לו לקום.

"דורי, הכניסי אותם לבדיקה הרפואית, לא לשכוח את החיטוי," ציווה הקול הצלול.

הם המתינו בטור מתמשך, רועדים מקור מול דלת לבנה. מדי פעם שמע את זעקות הכאב של אחד האסירים בוקעות מתוך המבנה, וחששו הלך וגאה. כשהגיע תורו, רעד אריאלי מאימה, השיערות שעל זרועותיו סומרות.

"הכנס, שרץ," שמע את קולה של אחת הסוהרות ומיהר להיחפז פנימה.

החדר הרבוע היה מסויד לבן ובקצהו דלת נוספת. מעטה צונן של מים עכורים זיגג את המרצפות, והוא פסע באיטיות, נזהר שלא להחליק. קצהו המתכתי של צינור השתלשל מפתח מעוגל וטיפות בשרניות עדיין נטפו מפייתו.

"שמך?" מערכת אינטרקום מתוחכמת נשאה אליו את הקול. גל של צמרמורת חלף בבשרו, הופך אותו חידודין-חידודין.

"מאור אריאלי."

זרם מים רותחים כווה את עורו והוא צרח מכאב.

"מה שמך, שאלתי."

"מאור אריאלי, המפקדת הנעלה."

"יפה מאוד, הבהמה אריאלי, קלטת מהר. נדמה לי שנוכל להסתפק במקלחת קטנה נוספת לחיטוי הגון, אבל לפני כן תתפשט, כי בהמות לא עוטות דבר על עורן."

אריאלי חלץ במהירות את נעליו, עורם את הבגדים הרטובים בקצה החדר. הוא שמע את הקול קורא למפעילה להתעורר וחש את המים הצורבים מכים בו בשנית.

"הכנס, בהמה, הדלת ממול."

ידו החליקה על ידית המתכת והוא פסע פנימה, צעדיו מדודים, לא נהיר לו מה עליו לעשות. עדיין משפיל את עיניו, סקר את החדר. משטח נירוסטה שימש כשולחן בדיקות, והרושם הכללי העלה בדעתו את חזותה של עמדת טיפול לבקר שראה פעם. על דלפק נייד הבהיקו מלקחיים, ומכולת פלסטיק של נוזל אנטיספטי ניצבה לצדם. הוא זיהה מספריים ואזמל מנתחים, כמו גם את מד-הדופק הסולידי ומדחום הכספית הגדול להחריד. כוננית בצד הכילה תאי פלסטיק קטנים ובהם מזרקים ומחטים חד פעמיות, כמו גם ציוד נוסף שלא היה מוכר לו.

"למה אתה מחכה, זבל?" שוב, הכה בו קולה, ושוב זיהה את ההתרוננות שבו, מנוכרת ואישית בד בבד. אריאלי הרים את מבטו לראות את הדוברת ולסתו נשמטה בתדהמה. הוא לא ציפה שהקול החזק יהיה מחובר לאישה שכזאת. היא הייתה תמירה מאוד, שערה הכהה אסוף בפקעת מאחור, המבט בעיניה שהיו כחולות כזוג ספירים קשה כפלדה. שפתיים אדומות ומלאות התעוו בחיוך לגלגני, שפתיים שבנסיבות אחרות היה מדמיין רק במקום אחד. חזה עמד להתפקע בעד חולצת החאקי המעומלנת, וחצאית קצרה הבליטה את הרגליים שנתנה בנעלי עקב מחודדות ושחורות. היא הייתה, חשב לעצמו במרירות, עוצרת נשימה ומהממת ככל שאישה יכולה להיות. דווקא היא.

"מישהו הרשה לך להתבונן בי?"

"לא, המפקדת הנעלה," ענה אריאלי במבט מושפל.

"יש לך מזל שאני במצב רוח טוב היום, בכל פעם אחרת זה לא היה עובר לך בקלות כזאת. לינדה, הוא שלך. על השולחן, שרץ."

בהיסוס, טיפס אריאלי על שולחן הנירוסטה. עדיין מרכין את ראשו, הבחין בזוג נעלי ספורט מציצות מחלוק לבן וארוך.

"כרע על ארבע ופשק את רגליך." קולה של הרופאה היה בלתי אישי, ושיניו נחשקו כשכרע על ארבעותיו, מפשק את רגליו לרווחה. המתכת הייתה צוננת כנגד אצבעותיו הפרושות, ורק שניות ארוכות לאחר מכן, כשראה את מפרקיו המלבינים, יכול לקשר את הכאב האיום לחפץ הזר שפילח את ישבנו. הוא נאנק בכאב, דמעות עולות בעיניו.

"כדאי שלא תזוז. הבדיקה עומדת לקחת כמה דקות וסתם תכאיב לעצמך יותר."

הוא ניסה להתעלם מהקריעה בקרביו, מבטו ננעץ בנעליה של המפקדת, בעקבים המחודדים והמצוחצחים. הוא חש את איברו מתעורר למחשבה וניסה להתמקד בכאב הבלתי נסבל, אך ככל שהרבה לנסות החלה הבעירה להתפוגג, ואיברו הסורר התרונן מאליו.

"נדמה לי שהנעלים שלך מוצאות חן בעיני הבהמה, אל."

"אולי הוא ירצה לראות אותן מקרוב, מה את אומרת, דוק?" הסוהרת הרימה את רגלה הימנית, מציבה אותה על שולחן הבדיקות. הניסיון להשפיל את עיניו העלה חרס, והוא בהה, קצר נשימה, באריג החאקי המתרפק על ירכיה. חבטה קשה בקדקודו הביאה אותו להתמקד בנעל שלפניו. הוא יכול היה להריח את העור המצוחצח, את ריח כפות רגליה, מתוק וחמצמץ, מתחת לנעל. בלי להרגיש החל מניע את אגנו.

"ג`יזס, אל, המניאק פשוט מתרגש ממך, הוא ממש דופק לי את המכשיר."

"תירגעי לינדה," שמע את קולה החד ובשנייה שלאחר מכן נסגרו אצבעותיה של הסוהרת סביב אשכיו במעיכה אכזרית. הוא ניסה להתקפל, לצרוח, אבל המוט שבישבנו השאיר את אריאלי משופד ללא יכולת לנוע.

"תקשיב, ותקשיב טוב, אפס, במקום הזה אני קובעת הכל, כולל הזכות שיעמוד לך. שלא תעז לעולם לחזור על זה ללא רשותי."

"כן, המפקדת הנעלה," פלט אריאלי בכאב. הוא הרגיש בחפץ נמשך החוצה בגסות, בתחושת השחרור שהחליפה את המלאות המעיקה, קרוב לקרוס ולצנוח על הנירוסטה הצוננת. "אידיוט," שמע את טרונייתה של הרופאה, "על ארבע ומיד. איך אני יכולה לטפל במפגרים כאלה?" הפנתה שאלה לאל.

הרופאה הספיגה צמר גפן בכוהל, מברישה את הנוזל על ישבנו של אריאלי. מיד לאחר מכן, חש במזרק הננעץ בבשר, מתכווץ באורח בלתי רצוני. החומר המחטא החמיר את הצריבה והוא תהה מה צפוי לו כשהתייצבה לפניו. מגעה של הרופאה היה בלתי אישי כשהרימה את ראשו, פוערת את עיניו ומאירה לתוכן בפנס זעיר. היא חזרה על התהליך, בוחנת את פיו ואוזניו, אחר מדדה את לחץ הדם, נרכנת לרשום את התוצאות בטפסים שעל השולחן בסמוך. הניחוח שעלה ממנה היה נעים, קרם גוף מתקתק ומעליו עננה של בושם פרחוני שהריח כבר על כמה מהנשים שהיו לו. אף על פי כן, היה זה הניחוח הקלוש שנדף מגופה של המפקדת, הריח של כפות רגליה והבושם האקזוטי שהיזתה על עצמה, שהביא לתנודה בחלציו.

"סיימת לינדה? אני רוצה לקחת אותו בעצמי למגורים."

"את? שנייה, אני כבר מסיימת. רק גובה ומשקל."

התימהון שהביעה הרופאה עורר את חשדו של אריאלי. האם היה זה כדאי לעורר את התעניינותה של בעלת העקבים המחודדים? הוא חשב שלא.

"תתלבש, שרץ, הבגדים החדשים שלך כאן. אין לי את כל היום עבורך."

בחדר הסמוך המתין כפות אסיר שחור גבה קומה, בעל לסת מרובעת ועיניים יוקדות. תגובתה של המפקדת, עיניה בוהקות בחיוך זדוני לעבר האסיר החדש, סיפקה לו חלק מהתשובות.

"ביג דיק, כמה חבל שהחמצתי את הבדיקה שלך, אני לא מאמינה שחזרת אלינו כל כך מהר, אני רואה שהחינוך שלי לא הועיל."

האיש הגדול השפיל את מבטו, גוו המוצק רעד. נראה היה כאילו בקש להגיד דבר מה, אך המילים סירבו לצאת מפיו.

"תירגע, זבל, יש לנו את כל הזמן שבעולם. אתה תצא מפה רק כגויה ועד אז אני מתכוונת להשתעשע איתך כמו שצריך. הפעם גם בחרתי לך גם חבר מיוחד, שרץ ים תיכוני שהעז לגעת בסחורה משובחת. אני הולכת לקחת את שניכם כפרויקט מיוחד. זוזו."

הם פסעו בשורה, המפקדת שומרת על מרחק של מספר צעדים מאחוריהם. בידיה אחזה תת-מקלע קומפקטי ומבריק שקנהו מכוון אליהם. בלב שטח אדמה בוצי נפערו חללים גדולים, סכורים בשבכת מתכת קלועה. צעדיו של האיש הגדול היו מהוססים. ניכר היה שהכיוון אליו הוא הולך לא היה מוכר לו. היא פקדה עליהם לעצור, להרים את השבכה ולרדת למטה. הכושי ירד ראשון, אריאלי מאחוריו. עיניו מצמצו, מנסות לגלות באפלולית הבור מה השטח שהוקצב למחייתו. בפינה עמדו שני דליים שהצחנה שעלתה מהם הבהירה את ייעודם. הוא העריך כי בזמן הקרוב יצטרכו לישון בישיבה מאחר וכל שטח הבור לא עלה על גודלו של שותפו לתא.

האור שבקע מלמעלה הועם באחת. הסוהרת נעמדה על השבכה, רוכנת לסגור את המנעול הכבד. רגליה, בגרבוני ניילון שחורים, היו פשוקות במקצת. ביריות תחרה החזיקו את האריג הדקיק, ומעליהן יכול אריאלי להבחין בשיער הפלומתי של ערוותה.

הם עמדו בשתיקה, ראשיהם מורמים, חוששים להשמיע קול, להסיח את דעתה של המפקדת.

כעבור דקות ארוכות היא הביטה למטה, בוחנת את שני הגברים המביטים בה בהתפעמות. עיני הפלדה שלה ננעצו בעיניו של אריאלי, והוא מהר להשפיל מבט. הוא שמע את צעדיה טופפים על השבכה וכעבור שניות הציף אותם קילוח של נוזל חם.

"אני מקווה שנהניתם, זונות, אני אחזור מאוחר יותר לבדוק עד כמה."

הם הביטו זה בזה בחשש. לבסוף הושיט לו השחור כף יד אימתנית. "ג`יימס."

"אריאלי."

"תקשיב, אריאלי, הדרך היחידה לשרוד במקום הזה היא שיתוף פעולה. אני יודע שהמראה שלי מפחיד אותך, תירגע. אני, כמו לפחות עוד חמישים אחוז מהגברים פה, רק נראה מאיים. אחרי חמש שנים במקום הזה פיתחתי לי חוש לדעת מי באמת אשם באונס ומי נקלע בטעות לסיטואציה. מי מסוכן ומי בטוח. אני מהמר עליך ומקווה שהמרתי נכון."

"אני זכאי," מהר אריאלי לומר, "אני נשבע שלא נגעתי בה."

"אני יודע, גם אני בחרא הזה בגלל אישה שאהבתי יותר מדי. הבעיה היחידה היא המפקדת."

"מה הבעיה אתה?"

מבט משונה עמד בעיניו של ג`יימס, ואחריו הופיעה נחרצות מוזרה, כאילו החליט שיאמר את דבריו ולא משנה מה יקרה. "היא החליטה לאלף אותך כפרויקט מיוחד שלה. האחרון שזכה לטיפול כזה, כך אומרות השמועות, אושפז במוסד לחולי רוח לאחר שטען כי הוא כלב וקרא בשמה כל העת."

אריאלי שתק, הוא זיהה את העוצמה שיכולה הייתה להביא גבר להתנהג כך והוא חשש לבאות.

* * *

  השבועות נקפו. גם מבלי שירצה בכך, מצא אריאלי כי הוא מתרגל לשהות במקום. הוא למד על בשרו כי אנשים יכולים להסתגל גם לרע ביותר, ו"החווה", חשב פעם, יכלה להוות דוגמא ומופת לגיהינום עלי אדמות. הסוהרות היו חסרות רחמים, הקור חודר עצמות וגשם אשר דומה כי מעולם לא חדל לרדת כיסה את החצר בדוק של בוץ זגוגי. העבודה שנמשכה מבוקר ועד לילה השאירה אותו מותש, ולא אחת קרה שצנח על מקומו, מעולף למחצה, נרדם עוד בחצי הדרך לקרקעית הבור. לעיתים עוד נקרה בו המחשבה שלא היה זה המאמץ הפיזי, אבל בטנו ההומה מרעב לא אפשרה לו לחשוב.

   לפעמים סבר שהוא כמעט מצפה להשכמת הבוקר, לעיתים פקפק אם הוא מסוגל לעמוד על רגליו. כשצעקה הסוהרת, מלמל את המילים יחד עמה. "כל הבהמות, תוך חמש דקות בעמידת מוצא." השעה הייתה חמש וחצי, וזו הייתה וודאות. הוא ידע שזה חשוב, אבל לא היה בטוח למה. בדקות הספורות שהוקצבו לו היה על אריאלי לרוקן את שלפוחיתו, ליישר את מדיו ולעמוד מוכן מול סולם המתכת. הן פתחו את הצוהר, וברגע שנפתח, היה עליו לטפס במהירות, רק כדי להתייצב על ארבע כשפניו כבושות באדמה הבוצית.

   הוא למד לזהות את נעליה כשהשתהתה מדי פעם מולו, בוחנת את צלעותיו המזדקרות וממשיכה הלאה. ניחוח העור הטרי נחרט בזיכרונו ואריאלי למד להעלות אותו בנחיריו כשנדמה היה שאיננו יכול יותר. ולהמשיך. הוא למד לשנן. הסוהרות טענו שאין כללים במקום, אבל אריאלי ידע יותר טוב, הם, האסירים, ידעו יותר טוב מזה, והוא אימץ את מוחו, אילץ את עצמו לזכור. לעולם לא להרים מבט, לעולם לא ללכת בגב זקוף. לזכור, עד שהדברים יתבצעו מעצמם, בתהליך אוטומטי, עד שלא יצטרך לחשוב לפני שהוא מבצע או לא מבצע פעולה מסוימת. תמיד, כפית מלח בסלט. לא יותר, לא פחות. הן ירגישו אם תשים יותר, והן תענשנה אותך. לעולם אל תסתובב כששרוכיי נעלייך פתוחים. הן יראו, ויענישו. לא ללכת מהר מדי, לא לרוץ מהר מדי, לא לרוץ לאט מדי. הן יראו, ויענישו. הן היו שם כדי להעניש. ולפעמים, לא תמיד היה בטוח כי אלה אמנם מחשבותיו שלו, סבר כי הוא מצפה לעונש, כי חייו מתנהלים מתוך ציפייה למלקה הבאה. לפעמים חשב שהוא מבין את שותפו לתא כשהתעקש, כאילו להכעיס, להפר את הכללים בכל הזדמנות אפשרית. רוב הזמן, התפלא. ושתק.

   הזמן שעשו יחדיו לימד את אריאלי כי לא היה אדם רגוע וחביב כג`יימס. הגבר הגדול היה שותף אידיאלי לחלוק עמו את הכעס והכאב, והסובלנות בה ריצה את עונשו הייתה מתמיהה. לא פעם נהג אריאלי לייחל כי משהו מנחת הרוח של שותפו לתא יעבור גם אליו. עם זאת כל בוקר יום שלישי, (והוא חשב שהיה זה יום שלישי) כאילו וכפאו השד, היה ג`יימס מתעכב לעלות למעלה או ששכח להשפיל את עיניו כנדרש. שפוף ורועד היה אריאלי כורע לצד חברו.

   היה משהו מכני, הן בחוסר הציות של ג`יימס והן במטח הקללות שניחת עליו. כשפקדה אלאנה על הסוהרת התורנית לדאוג שעם ערב תגיע הבהמה נטולת המשמעת לסדרת חינוך במשרדה, נאנח אריאלי בצער. האיש הגדול היה חוזר מאותן פגישות מדמם וחבול, וכשניסה אריאלי לדבר אל ליבו, שתק. מתכנס אל עצמו, היה ג`יימס מלטף בהרהור את חבורותיו ועיניו נצצו מדמעות.