ורוד דפוק אותי

מיין, מיקום לא ידוע, ארה"ב 2035, החווה לחינוך מחדש - מתקן כליאה 134, מגורי הסגל הצבאי.

שנתה של ג`ורג`יה הייתה טרופה, מעורערת. הסיוטים שלא פקדו אותה מזה זמן רב שבו והופיעו כעת, מעכירים את השלווה חסרת הפשרות שדרשה מעצמה. שהייתה הכרחית לה. אסיר נמלט. מעולם לא נמלט אסיר מהמקום. לא תחת פיקודה של אל"ם ג`ורג`יה קלייבורן, והיא ניהלה את החווה במיין מאז הקמתה מספר שנים קודם לכן. היא זכרה את חוות הסוסים הנטושה, את הבניינים האפורים, הסדוקים, שנהפכו בדי עמל למכלאות. את הגדר שנעקרה והוחלפה באחרת, חשמלית. היא זכרה את הדחפורים שנברו בקרקע על מנת לפנות מקום ליסודות, ואת היסודות שהפכו למבנים. באחד מהם ישנה כעת, מאחד מהם השגיחה על שלומן של נשות אמריקה, על שלומן של נשות העולם כולו, כך האמינה.

החווה במיין היוותה הרחבה של פרויקט ניסיוני שהוקם כשנתיים קודם לכן, העתק מדויק פחות או יותר של החווה הראשונה באריזונה, ושל השתיים שנוספו בעקבותיה, בקליפורניה ובאיידהו. ג`ורג`יה קלייבורן הייתה בחירה בטוחה. לא היה זה השם שעשתה לעצמה במשימות מבצעיות, לא המוניטין המושלם שהעיד על יושר אישי, כנות ואמינות שהם מעבר לכל ספק. הייתה זו אמונתה המוחלטת במטרות שמילאה החווה. אילוף וחינוך מחדש של גברים שסררו והעזו לנצל את כוחם הפיזי העודף על נשים.

בגיל עשר נטעו בה הניאו-סופרג`יסטיות את ההבנה שלא היא, ולא אף אישה אחרת, נועדו להיות מנוצלות על ידי גבר רק מפני שהוא חזק יותר. בגיל עשר הצילו אותה חבורה של נשים שהאמינו בשוויון זכויות. שהאמינו שאישה היא לא קורבן. בגיל שש-עשרה ברחה ג`ורג`יה-אן קלייבורן מבית שנשלט על ידי אב שיכור ואלים והצטרפה לצבא. הרובה שבידיה העניק לה תחושה מזויפת של כח. היא הבינה מה פירושו של הביטחון שמעניק לך כלי נשק, או זוג אגרופים, וידעה שבטחון אמיתי בא מבפנים, מהלב, מהריאות, מהמעיים. היא קנתה לעצמה בטחון כזה שפילסה את דרכה מעלה, נלחמת באויבים שאיימו על ארצה האהובה, נאבקת למען מטרות שהאמינה בהן. היא קנתה לה את הביטחון הזה כשחזרה לחלץ את דייבי מהבית ההרוס שהשאירה מאחוריה, והעניקה לו חיים חדשים, טובים יותר. מעל לכל, היא הפכה בעצמה לכלי במלחמה עתיקת היומין לשחרור ושוויון זכויות. היא הפכה למפקדת של חוות-החינוך-מחדש במיין. ואף אסיר לא אמור היה לברוח, לא כשג`ורג`יה-אן קלייבורן בפיקוד.

היא אילצה את עצמה לישון את שלוש השעות שנותרו לה, אחר קמה ופנתה לשטוף את פניה במים קפואים. שוב ראתה את אביה, שוב ראתה את ג`ינה כשהיא משמשת לו שק חבטות. עליה להיות ערנית, דרוכה. היא לא תרשה לו לחזור ולהשתלט על חייה, גם לא בחלומה. היא לא תאפשר לעצמה רשלנות, לא תאפשר לעצמה את המותרות שברגיעה מוחלטת. היא נשבעה שתעמוד על המשמר, וכך תעשה. ג`ימס בנדיקט קלייבורן הפך לאחד מגברים רבים שלעולם לא יחזרו להרים את ידם על אישה. הוא נשלח לחווה שבאריזונה עם הקמתה, וג`ורג`יה ווידאה כי יישאר שם. שירקב שם. משננת לעצמה את העובדות, לבשה את בגדיה, רוכסת בקפדנות את שרוכי הנעליים. סוהרות לא מעטות הסתובבו כשלרגליהן עקבי סטילטו אימתניים. היא התירה להן לעשות זאת, אך לכשעצמה ראתה בכך גנדרנות לא-פראקטית ולא יעילה. נעליה היו גבוהות, נוקשות, גבריות. פונקציונאליות. מגוריה היו כמו הנעליים. פשוטים ופונקציונאליים. ניתנה לה האפשרות לגור בוילה מרוהטת בטעם, מאובזרת בכל מכשירי החשמל החדישים ביותר, מלאת מותרות. היא סירבה, ותחת זאת בכרה לגור עם הקצינות שהופקדו על הנהלת הבסיס. את הוילה העבירה לרשותן של הסוהרות במתקן הכליאה של הגברים. הן היו ראויות לה בזכות המאמץ והעבודה הקשה שהשקיעו.

ראשיהן של החיילות במשמרת הבוקר הסתובבו אחריה כאשר חצתה את החצר האפרורית, צועדת לכיוון המפקדה. לא הייתה אחת מהן שלא הכירה את האחראית, או שמעה על המוניטין שיצאו לקפטן כאכזרית וחסרת לב. הן ידעו מה עומד להתרחש, ובטנן פרפרה בחשש, בהזדהות עם השלוש שהתייצבו מוקדם יותר בפתח המשרד הקטן.

אלוף משנה ג`ורג`יה קלייבורן התיישבה בכיסא המשרדי החבוט, מגבבת ערימת טפסים שהתגבהה על השולחן. ספל קפה מהביל שהוגנב ממגוריהן של הסוהרות המתין לה על מעמד שעם, והיא חייכה בקלישות כפי שעשתה בכל בוקר, מאותתת לפקידה שבפתח המשרד כי היא מודעת ומעריכה את המחווה. מולה ישבו שתי נשים צעירות במדי הצבא האמריקאי, ועוד אחת, במדים המתוחכמים, ה"משופצים", כך נהגה לכנותם בינה לבין עצמה, של סגל הסוהרות. עיגולים כהים הסתמנו תחת עיניהן של השלוש, הבעתן דרוכה. אם היו דרוכות כל כך בליל אמש, לא היה עולה הצורך במפגש הבלתי נעים. היא הישירה מבט למי שהייתה הבכירה שבהן, רב-סמל ג`ולייט ורנר, סוהרת בפועל ומי שהייתה אמורה לפטרל בגזרה B1, במקום בו ניצב הצריף ממנו נמלט האסיר. היא זכרה את הגבר השחור, כביר המימדים שנכבל לגזע העץ והולקה כילד קטן. היא לא זכרה את שמו, אבל הרשומות סיפרו על אדם בשם ג`יימס אולמן תומפסון שריצה תקופת מאסר שנייה בעוון עונש. אנס סדרתי מסוכן. אופורטוניסט. ג`ולייט ורנר אפשרה לאדם כזה לברוח.

"רב-סמל ורנר", פתח בקול צונן, "כפי שידוע לך, אתמול, בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, נמלט אסיר בשם ג`יימס אולמן תומפסון. האסיר היה אמור לנום את שנתו בצריף ארבע שתחת השגחתך. לפני שאבעט אותך מפה לכל הרוחות, אני רוצה לשמוע איפה היית, ואיך בדיוק קרה שאנס סדרתי כמעט הגיע שוב למקום בו יוכל לאיים על הציבור?"

ג`ולייט ורנר התלעלה, עיניה מושפלות.

"אני רואה שהנעליים שלך יותר מעניינות ממני רב סמל. זמני מוגבל."

קולה של ורנר, הגיע חנוק ומהוסה לאוזניה של ג`ורג`יה. "אני... אני לא יודעת המפקדת. סיירתי באיזור... הרישום במגדלי השמירה מציין שעברתי בכל התחנות... אני, אני... כל כך מצטערת המפקדת... אני לא יודעת איך זה קרה, איך זה שלא ראיתי אותו... לא הייתי דרוכה מספיק... לא ישנתי טוב. אני מצטערת... זה לא יחזור על עצמו."

"כמובן, זה לא יחזור על עצמו. את תלכי לאסוף את חפצייך, ותתייצבי אצל סרן ספינלי במרכז השחרור בשעה עשר ועשרים בדיוק. סרן ספינלי תעדכן אותך בנוגע למיקום ותאריך של המשפט הצבאי. משוחררת, רב-סמל," הוסיפה, מחדדת את הצלצול שבקולה. היא המתינה לדלת שתיסגר מאחורי גבה הרועד של הסוהרת, אחר נפנתה להביט בשתי הנשים הצעירות ששירתו אותו ערב במגדלי השמירה, אחת בעמדה המפקחת על מתקן הכליאה, אחת על הגבול החיצוני מדרום, בכיוון המשוער אליו פנה האסיר. "סמל גאלה רודריגז. היכן היית ומה היו מעשייך בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, אתמול בלילה?"

היא האזינה לרודריגז בעת שמלמלה את הסבריה המגומגמים, לבה נחמץ כששילחה את הסמלת המבטיחה מעל פניה. חוסר ריכוז, עייפות. בעיות בבית. היא הבינה, אך לא יכלה להסכים, לא יכלה לאשר את המשך שירותה של אישה שנכשלה במילוי משימה עקרונית כל כך. גאלה רודריגז תמצא את עצמה מתמודדת עם משפט צבאי, אולם ג`ורג`יה תדאג להקל על הנערה את הדרך על ידי המלצות מצוינות. רודריגז תוכל להשתחרר מהשירות הצבאי ולנהל חיים פוריים ומועילים כאזרחית. סמל דיירדרה טוד הייתה סיפור אחר. לא היסטוריה של התעללות משפחתית, לא הצטיינות בשדה הקרב יעמדו להגנתה. חמור מכל, היא נרדמה על משמרתה, ואל"ם קלייבורן לא התכוננה לקבל תירוצים. ג`ורג`י דיברה בקצרה, ביובש. על סף הלאקוניות. המשפט הצבאי נקבע לשבוע הבא, וטוד קרוב לוודאי שתמצא את עצמה בכלא הצבאי. עיניה של ג`ורג`יה בהקו בזעם כשפטרה את הסמלת, מיגרנה מתהדקת כחוט ברזל סביב גולגולתה. היא לגמה מכוס הקפה המצטנן, מתאמצת לחוש בקפאין המתערבל במערכות גופה, בדם הגועש בעורקיה. סא"ל אלאנה מקלין תתייצב במשרדה בעוד דקות אחדות, ומקלין הייתה מסוג האנשים שתבעו מג`ורג`יה ערנות מלאה. היא חייכה בחוסר אונים, יודעת שגם היא הייתה כזו.

מקלין ששירתה תחתיה במארינס, הייתה בחירה אישית ומיוחדת של אל"ם ג`ורג`יה קלייבורן. עוד כשהוצע לה התפקיד חשבה על סגן משנה מקלין כמפקדת הסוהרות ומדריכת טירונים ראשית. התפקיד התאים לאישה כמו כפפה ליד. היא זכרה את מקלין היפיפייה, הארוגנטית, תמיד מוקפת בגברים שהתפלשו בעפר שלרגליה, מה שלא הפך את ביצועיה בשדה לפחות ממושלמים. מקלין הבינה שלמות, עשתה בשלמות, וציפתה לשלמות. אם הייתה הבחירה בידיה, הייתה ג`ורג`יה מקיפה את עצמה בחיילות נוסח אלאנה מקלין.

ההיבט האישי של יחסיהן היה אחר, והיא לא הרבתה להרהר בו. במעמקי מוחה, התקשתה להאמין כי שתיים כמותן יוכלו להפך אי פעם לחברות. מקלין הייתה ילדת שמנת, בת לזוג הורים עשירים ואוהבים. היא הייתה מרהיבה ביופייה, וידעה זאת. גברים העריצו אותה, וגם זאת ידעה. במעורפל, זכרה ג`ורג`יה מספר הזמנות מרומזות מצידה של מקלין. מספר הזמנות מרומזות, ואחת מפורשת. אוה, אבל היא לא רצתה לחשוב על זה, לא עכשיו. היא הייתה מודעת עד כאב להשתאות המשועשעת שהבזיקה בעיניה של אלאנה, לעונג שהפיקה רעותה מהמשחק. סירובה של ג`ורג`יה התבטא בהתעלמות מופגנת, והיה לה כמעט מובן מאליו שמקלין מתענגת על תדהמתה. היא שנאה זאת, שנאה להיות מופתעת ומטופשת וחסרת התמצאות. אלאנה העמידה אותה בצל, גרמה לה להרגיש בורה וילדותית. כשהעמיקה להרהר בנושא, ידעה שהיה בכך משום אתגר, מבינה כי אין לה עניין להתמודד איתו. גרוע מזה, היא חוששת מההתמודדות. מסויגת מעט, התבוננה במקלין כאשר נכנסה אל החדר. 

היא הייתה גבוה ומרשימה כתמיד, שיערה השחור והבוהק קשור בפיתול מתחוכם שהצליח להראות יעיל וסקסי בו זמנית. חצאית חאקי קצרצרה חשפה זוג רגליים בלתי נגמרות בגוון הקרם שחיטוביהן בנויים כדי להטריף את דעתו של הצופה מן הצד. עיניה, בתכלת כפורית, ננעצו בג`ורג`יה במבט ערני שלא היה חף מהומור. "אל"ם קלייבורן. נחמד לפגוש אותך שוב." היא הושיטה יד אריסטוקרטית, לוחצת את ידה של ג`ורג`יה באחיזה שהייתה יציבה ונשית כאחד.

פותחת את פיה לדבר, גילתה ג`ורג`י כי מקלין הקדימה אותה, אוספת לחיקה את צרור המסמכים שנח על השולחן. "ג`יימס יקירי..." שמעה את אלאנה ממלמלת, ציפורניה מרחפות מעל תמונת הפספורט הקטנה המודבקת לטופס.

"אני אשמח אם תתני לי לעבור על הפרוצדורה," פתחה ג`ורג`יה בלאקוניות, נועצת עיניים כחולות חיוורות בפניה של מקלין. "אסיר נמלט בגזרה B, השעה, שתיים וחצי לפנות בוקר, אתמול בלילה. שמו של האסיר, ג`יימס אולמן תומפסון. שחור, רווק. בן 36. נמצא אשם באונס מדרגה ראשונה. זה הסיבוב השני שלו אצלנו. את יכולה לתאר לעצמך שהשלכותיו של המקרה הספציפי הזה על שיטת הטיפול שלך אינן מקובלות עלי, אבל הסך הכל מצביע על הצלחה כמעט מוחלטת בתהליך החינוך מחדש. הסיכוי שגבר שהשתחרר מהחווה יחזור לאנוס, עומד על שתיים פסיק שתיים. מתוך מאה אחוזים. את עושה את העבודה שלך. אנחנו עושות את העבודה שלנו, ובחלונות הגבוהים יודעים ומעריכים את זה. מה שקרה הלילה הוא בלתי נסלח."

מקלין הנהנה חרש. הניצוץ ההומוריסטי שבעיניה התחלף בהבעת נחישות. רע ומר היה לאסיר שלא זיהה את המבט הזה, והם למדו לזהותו, ולהישמר מפניו. "כן קפטן."

היא כמעט ויכלה להבין את מקלין אותו רגע, כשלסתותיה חשוקות בנחרצות והעיניים הכחולות, חפות משעשוע. ג`ורג`יה לא ציפתה ליותר מזה. מקלין מילאה את מטלותיה בשלמות, ודי היה בכך. "יש לי עניין אישי לראות את האסיר הזה מאולף," הצהירה ביובש. "רציתי להודיע לך שאהיה בסביבה. בין אם זה מוצא חן בעינייך- ובין אם לא."

"את לא צריכה לאיים עלי, קפטן." קולה של אלאנה היה בהיר ומתרונן. "אני אשמח לראות אותך במתקן הכליאה. או באגף הסוהרות."

היא חשה בסומק המציף את פניה, רוכנת לעיין ברשימות שנחו על שולחנה. "אני אהיה שם. את רשאית ללכת, סא"ל." ממצמצת, גיששה אחר משקפי הקריאה שלה, מתעלמת מנוכחותה של מקלין. מתיקותו העדינה של בושם הגיע לאפה כאשר פנתה אלאנה לקום.

"חשבתי שיש קבוצת טירונים שמחכה לך, סא"ל?"

"הם יוכלו לחכות, עוד קצת." מקלין חצתה את החדר הקטן, מתייצבת לצידה של קלייבורן. שדיה, זקופים ומלאים מתחת לחאקי, רחפו מול פניה של הקפטן. שולחת את ידה, חפנה את סנטרה של ג`ורג`יה, נותנת בה מבט ארוך, ממוקד.

"לי יש עבודה... שלא תוכל לחכות," השיבה ג`ורג`יה. הדברים נפלטו מפיה בנשיפה מתמשכת. מבטה של מקלין השתהה על פני השפתיים הרכות, הדובדבניות, כאילו המתינה לטרף שילכד בין קורי המשי הדביקים שפרשה לרגליו. או ימלט. כל עוד נפשו בו.

"בסדר, אל"ם," מלמלה מקלין. "תחשבי על זה." היא סגרה את הדלת באוושה חרישית, מותירה את ג`ורג`יה מאחור.

אצבעותיה של ג`ורג`יה נסגרו סביב עט נובע, מכופפות את המתכת עד לנקודת השבירה. שוב הניחה למקלין לדחוק אותה לפינה, להשאיר אותה מרחפת על שפת התהום, חסרת אוויר, חסרת כיוון. לא פעם ולא פעמיים נשבעה שתשים לזה סוף, אבל התמודדות ישירה עם מקלין תאלץ אותה להודות בחולשותיה. היא האחת שזימנה לעצמה את הצרה הזו, חשבה ג`ורג`יה. היא זו שעומדת להתמודד איתה.