ורוד דפוק אותי

"אל, ג`ורג`י אומרת שהוא שלך. אנחנו כבר טיפלנו בו כמו שצריך, איפה את רוצה שנשים אותו?"

"הוא בהכרה?"

"כן."

"תחזירו אותו לבור עם הבן זונה איתו היה קודם. אני אטפל בשניהם מחר."

* * *

בור מס` 3.

אלמלא מידותיו הענקיות של ג`יימס, לא היה אריאלי מסוגל לזהות את גופת ידידו שהושלכה לבור. פניו היו מרוטשים ועל גופו הסתמנו חבורות טריות. הוא אסף מעט מים בספל פלסטיק וניסה לנגב את פניו של האיש השחור. ג`יימס נאנק.

"אלוהים, ג`יימס!" התפרץ אריאלי באחת. "למה לא אמרת שאתה מתכוון לברוח? ואיך הצלחת לצאת בלי שאני אשמע? התעוררתי כשהסוהרות האירו את הרחבה וגיליתי שאתה חסר. הן לא עזבו אותי לרגע והמשיכו לשאול ולשאול לאן אני חושב שברחת. הסוהרת גייל הבטיחה לי שמחר היא מתכוונת להוציא ממני את כל הפרטים." הוא טלטל את ראשו בייאוש. "למה לעזאזל עשית את זה?"

הגבר השחור פקח את עיניו הכהות, מנסה למלמל תשובה. לבסוף, הכריעו אותו הכאבים והוא התמוטט, מעולף, על מקומו.

מבעד לשבכת המתכת יכול אריאלי לראות שמיים זרועי כוכבים וירח כסוף ועגול. הוא יכול היה להריח את אלומות החציר הטרי שנקצר אי-שם ולשמוע את זמרור הצרצרים. כשהוא משתופף סמוך לגופת ידידו, הצית לעצמו סיגריה ריחנית והרשה לעצמו לבכות בפעם הראשונה מאז שהגיע למקום הארור הזה.

* * *

"בוקר טוב, בהמות. ארוחת הבוקר שלכם תוגש מהיום במיטה. עד להודעה חדשה נמנעת מכם הזכות לטיולי הבוקר ואחר הצהריים."

אל הבור נזרקה חבילה ובה טרמוס קטן המכיל קפה דלוח, כיכר לחם מעופש וגבינת פילדלפיה שעוד לפני שבוע פג תוקפה. ג`יימס ישן. חזהו הרחב התרומם בנשימות סדורות, אנקה של כאב בוקעת מפיו מדי פעם בפעם. אריאלי סבר כי מוטב להניח לו. כל גופו כאב מתנוחת הישיבה בה ישן כל הלילה. בשבועות שחלפו למדו הוא וג`יימס להתגבר על תחושת הבושה, להתכרבל גוף לגוף ולישון צמודים. הייתה זו הדרך היחידה בה יכלו למתוח כראוי את איבריהם. אולם כעת נזקק ג`יימס למקסימום שטח, מה שהותיר לאריאלי מקום לישיבה בלבד.

הוא התרומם על רגליו, טיפס בסולם החורק ונאחז בשבכת המתכת. כשהוא מרים את עצמו פעם אחר פעם, נשבע כי יחזק את גופו וילמד לגבור על הכאב. הוא לא ייתן לעדת האמזונות שבמקום את העונג לשבור את רוחו. הו לא.

ג`יימס התעורר בצהרי היום, שתה מעט מים, רוקן את שלפוחיתו לדלי שהושיט לו אריאלי וחזר לישון.

העונש הצפוי בושש להגיע, ואריאלי תהה לפירוש הדבר, מבין באורח אינסטינקטיבי כי עליו לפחד. מידי פעם היה ראש מרצד בינות לסורגים, בוחן את מצבם של השניים, משליך חבילת מזון או ממשיך הלאה. מידי פעם ופעם הגיעו שלוש סוהרות שסייעו לאריאלי להרים את ג`יימס, לקחו אותו למרפאה, לקבלת סיוע רפואי, והחזירו אותו לבור מיד לאחר מכן. רק ביום השלישי התעורר ג`יימס לחלוטין, מתפלא כי אריאלי טרם נלקח לחקירה ומתנצל על הכאב שיבוא. "תאשים אותי," הפציר "ספר שעילפתי אותך ולכן לא ידעת שברחתי."

"אין סיכוי שהן יאמינו לזה, ג`יימס."

הם הסתגרו כל אחד למחשבותיו.

"כדאי שתנסה לקום ולזוז מעט, אתה שוכב באותו המקום כבר יותר מדי זמן," אמר אריאלי לבסוף. הוא אחז בזרועו של ג`יימס ועזר לו להתרומם. השניים התנודדו דמומים מצד לצד.

"ספר לי, למה ברחת? הרי היה די ברור שיתפסו אותך."

"החווה היא גיהינום. אם הן היו הורגות אותי עכשיו, הן היו עושות לי טובה."

"נו באמת. החיים פה חרא אבל למה להיות כל כך פסימי. יש ועדות ערעורים, יש קיצור עונש על התנהגות טובה ותמיד אפשר להסכים לסירוס ולצאת מפה למחרת."

"אתה עדיין לא מכיר את כל השיטות של המפקדת שלנו. אני מקווה שלא תצטרך להכיר."

"אז תספר לי. היא באמת כל כך אכזרית?"

"היא הדבר השטני ביותר והמלאכי ביותר עלי אדמות. עזוב את זה, אריאלי. פשוט... עזוב."

* * *

"ג`יימי, הבהמה התעוררה. תשאלי את המפקדת מה היא רוצה שנעשה." הצעקה הקצרה הייתה שייכת לאחת הסוהרות את קולה למד אריאלי להכיר בימים האחרונים. היא נהגה לצחקק בצחוק מטופש כל פעם שחבילת המזון חבטה בראשו ולהתענג על כל יבבת כאב שהפליט ג`יימס הפצוע בדרכו למרפאה.

"היא רוצה שנביא אותם אליה, אני קוראת לדיליה שתעזור לנו."

כעבור זמן קצר נפתח הצוהר והם נצטוו לעלות. גופם היה מותש מהשהיה הממושכת בבור והם נעו באיטיות על אף קריאות הזירוז של הסוהרות. רגליהם נכבלו בשלשלאות ותחת איומי שלושה מקלעים הובלו ג`יימס ואריאלי למבנה הפיקוד.

הייתה זו שעת בין ערביים. השמיים נצבעו בלהבות סגולות אדמדמות, ולהקות ציפורים חגו מעל העצים הגבוהים. אחת המלוות הניחה את כף ידה על הידית וכעבור שניות ספורות, לאחר קריאת הסורק, נשמעה קריאת הרובוט לפתיחת הדלתות. התהליך חזר על עצמו במעבר מחדר לחדר. הם נעמדו בקצה פרוזדור מואר, מול דלתות פלדה אימתניות.

"אתן יכולות ללכת בנות, השאירו אותם לי."

"אבל המפקדת, אולי כדאי שלפחות אחת מאתנו תישאר במסדרון?"

"אמרתי לכן ללכת. זוזו!" נשמע הקול החמור. הסוהרות יצאו חיש קל, נועלות מאחוריהן את הדלת החיצונית.

דלתות המתכת שמולם נפתחו בחריקה דקה. "ביג דיק וסמרט אס, טוב לראות אתכם, היכנסו פנימה."

השלשלאות הצרו את צעדיהם והם התקדמו לאיטם.

"יותר מהר, זונות. היכנסו ושבו."

המילים הקשות, הבחין אריאלי, שככו במשהו את רישומו של הקול שנשמע מרוכך מעט. אולי בכל זאת יוכלו לצאת מהסיפור ללא עונש. השניים עשו כדבריה, מתיישבים למרגלות השולחן המשרדי.

"ג`יימס," פתחה המפקדת ללא שהיות, "האם תוכל לספר לי למה ברחת?"

ג`יימס השפיל את עיניו.

"אני מחכה, ג`יימס, אולי תספר לי ולחבר האידיוט שלך למה ברחת? הרי ברור לשנינו כי ידעת שתיתפס." הרכות בקולה התחלפה בחיתוך חד ומהיר. "כדאי שתתחיל לזמר, אחרת אני מסלקת את שניכם ישר לבור."

אריאלי התקשה להבין את פשר השיחה. מדוע הסכימה לוותר להם בקלות שכזאת? מה הסוד הגדול שמאחורי בריחתו של ג`יימס?

"כי רציתי... כי רציתי..."

"תגמור את המשפט, טמבל, אני רוצה שגם האידיוט השני ישמע."

"כי... כי רציתי להיענש" אמר ג`יימס בקול בוכים, "פחדתי שאחרי שהעבירו את או`ניל לפלוגה המתקדמת תחליטי להעביר גם אותי. אני לא מסוגל לזה, המפקדת הנעלה, לא מסוגל. אני מצטער אריאלי ששיקרתי לך, אני כל כך מצטער." הוא הליט את פניו בכפות ידיו השחומות. אריאלי לא הבין דבר מהמחזה.

"בהמה מטומטמת," נזפה בו אלאנה. "אתה חושב שכל כך מהר הייתי משחררת אותך? השוט שלי מחכה לך כבר כמה חודשים, עכשיו רק נותר להבין האם גם הבהמה השנייה רוצה לטעום ממנו."

"לא מלכתי, בבקשה לא, תני לו ללכת לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שלא ירצה לעולם לצאת מפה."

אריאלי לא ראה מהיכן שלפה הסוהרת את הפרגול. שריקה חדה פילחה את אוויר ואחריה אנקת כאב צורמת. "שכחת את נימוסיך, בהמה, אל תדבר אלא אם תקבל רשות לכך. אני יוצאת לרגע וכשאשוב אחליט מה לעשות עם החבר הדביל שלך."

אלאנה עזבה לחדרון צמוד.

"תגיד לה `לא` אריאלי, תציל את עצמך."

"אני לא מבין מה הולך כאן ג`יימס, היא שונה מכל מה שסיפרת לי."

"אסור לי לדבר אתך, היא תשוב עוד שנייה ותתפוס אותי. רק אל תסכים, תציל את עצמך."

הם שמעו את הדלת נפתחת, מסבים את מבטם להתבונן בה. פיקת גרונו של אריאלי עלתה וירדה כמטוטלת, פיו נפער בתדהמה. מולו עמדה האישה היפה ביותר שראה אי-פעם. את רגליה החטובות עטפה בגרבוני רשת, כפות רגליה נעולות בעקבי סטילטו. חצאית עור שחורה חבקה את ירכיה ומחוך כסוף הבליט את מתניה הצרות. שני חצאי גביעים אחזו בשדיה היפיפיים, כשהם מותירים את הפטמות המחודדות חשופות לעין. שיערה הכהה שתמיד היה משוך לאחור עיטר פני-לב מהממים ביופיים, מהם זהרו עיני קרחון כחולות.

אלאנה נעמדה מולם, הרימה את רגלה ונעצה את העקב המחודד בירכו של אריאלי. "יש לך שתי אפשרויות אריאלי. אתה יכול לצאת ברגע זה, ואני אכתוב בתיק האישי שלך שהשתכנעתי כי לא ידעת דבר על הבריחה והעניין יהיה סגור. האפשרות השנייה היא שתישאר כאן אתנו ונדמה לי שיש לך מושג מה הולך לקרות. במה אתה בוחר, אפס? אין לי את כל היום."

"אני נשאר, המפקדת הנעלה." הוא לא ידע מניין הגיעו המילים הבוטחות הללו, כאילו והמתינו כל חייהן כלואות בתוכו.

"תפשיטו אחד את השני, נבלות," פקדה אל.

הוא הביט בה במבוכה, לאחר מכן מיהר להשפיל את עיניו והחל פורם את כפתורי חולצתו של ג`יימס. כל אימת שנגע בטעות בעורו החשוף של הגבר השני מיהר למשוך את אצבעותיו כאילו ונכוו ברותחין. אלאנה הביטה בהם משועשעת.

"הכלבים שלי לא ממושמעים," שמע אותה ממלמלת. שנייה לאחר מכן חש את השוט מכה בחלציו שתפחו מבלי שהרגיש. דמעות עלו בעיניו של אריאלי מעצמת המכה, והוא נעצר לרגע, מתנודד על מקומו. מזווית העין יכול להבחין באשכיו הכבדים של הגבר השחור ובכלי האימתני שניצב ביניהם.

"מהיום, אידיוט, אתה שלי, אתה לא מחרבן ללא רשותי, לא משתין, לא עומד לך ואתה לא מעז לגעת בזין שלך בלי אישור ממני, הבנת, אפס?"

"כן, המפקדת הנעלה."

"על ארבע, גם אתה, בהמה שחורה ומסריחה. מותר לכם לכרוע לידי."

היא התיישבה על כסא העור הרחב שלה, מתעלמת מנוכחותם של הגברים הכורעים משני צדדיה. יסודית כתמיד, החלה לעבור על הוראות הבטיחות החדשות שקבעה ג`ורג`יה לאחר הבריחה. אריאלי הביט בג`יימס שכרע מצידו השני של הכסא, מצחו דבוק לרצפה וידיו מתוחות לצדי גופו. הוא חיקה את התנוחה בה ניצב ג`יימס, ממתין לדבריה של המפקדת כשהוא דמום כפסל. כשהציתה לעצמה סיגריה, מיהר ג`יימס להתייצב לצידה כשפיו פעור, נכון לקלוט את האפר. כשהפילה אחד מהדפים הרימו אריאלי, נזהר שלא להרטיב אותו בפיו, והושיטו למפקדת בעיניים מושפלות.

נדמה היה כי לעולם לא תסיים לקרוא. בחשאי, הביט אריאלי בעקביה, סוקר את החרטום המחודד ואת העור שנדמה רך ומלטף. עיניו הוסטו לנעל השנייה, ופגשו בדממה בעיניו של ג`יימס. הוא חש באותה התעוררות שלמד להכיר במרפאה וחשש מתגובתה של הסוהרת שלא אחרה לבוא. אריאלי התרומם מעט, מנסה לשנות את תנוחת גופו כאשר נחתה מכת השוט על אחוריו, קשה צורבת.

"נדמה לי ששכחת את נימוסיך, אפס."

"סליחה, המפקדת הנעלה, תודה, המפקדת הנעלה," מלמל אריאלי.

"נדמה לי שאתה לא גאה בכך שאני מלכתך. אתה לוחש כל הזמן. אולי אם אסתום לך חור או שניים תלמד לדבר אלי כיאות."

"סליחה, המפקדת הנעלה," צעק אריאלי.

אל פשטה את רגליה קדימה, מתבוננת בג`יימס שמיהר לעוט על הנעל, מלקק את הסוליה באדיקות. מבט נוסף באריאלי החריד אותו ממקומו, לעבר הרגל השנייה. הוא הביט בה בשאלה אילמת, וכשקיבל את אישורה מהר ללקק את העקב המוארך. הוא עלה לאורך העקב הדקיק, אחר פנה לצחצח את החרטום המחודד בלשונו. הנעל הבריקה, אך אלאנה הביטה בו מאוכזבת ואריאלי נזכר כי שכח לנקות את הסוליה. בפרץ חרטה, ליקק את הסוליה המאובקת שנשתכחה מלבו בלהט המלאכה.

"אני רואה, כלב, שמוצא חן בעינך עיקרון סתימת הפיות. אני רוצה שתסתום לו גם את התחת, ג`יימס. יש לו חור צר כמו של נזירה. הגיע הזמן להראות לו למה קוראים לך ביג דיק."

היא השליכה לעברו של ג`יימס שפופרת אטומה. כעבור זמן קצר חש אריאלי במשחה קרירה נמרחת על ישבנו. לרגע, חדל פיו ממלאכתו, ואריאלי הסתובב לאחור, מבועת. בין רגליו של ג`יימס הזדקר איבר אימתני משורג בורידים בולטים. עיניו נתלו בתחינה בעיניו של ג`יימס שהביט בו כמתנצל.

"לקק, אידיוט, מישהו הרשה לך להפסיק?"

אריאלי המשיך במלאכתו בלהט, חש בראשו של האיבר הענק נלחץ לישבנו, לא מצליח לחדור.

"אידיוט," סטרה אלאנה ללחיו של ג`יימס. "זה יעלה לך ביוקר, כדאי שתתחיל להתאמץ יותר."

השחור מרח על עצמו כמות נדיבה מהמשחה הצוננת ודחק עצמו בכוח אדירים. אריאלי צרח בכאב. הוא התאמץ לסגת, אולם אחיזתו של ג`יימס במותניו הייתה חזקה מדי. המפקדת גיחכה. "שני כלבים מזדיינים."

ג`יימס החל לזיין אותו באיטיות, מנסה להרגיל את אריאלי לכאב.

"חזק יותר," פגע השוט בגבו השחום של ג`יימס. האסיר השחור האיץ את הקצב.

כשהיא חולצת נעל אחת, הגישה אל את בהונותיה לפיו של אריאלי. הוא מיהר לינוק את האצבעות העטויות בגרבון, משתכר מניחוח הרגל שבפיו. הוא ינק כעולל מורעב, כאדם צמא שגילה מים באמצע המדבר, חש כיצד הכאב בישבנו נשכח והופך לריתמוס תאוותני שמילא אותו כליל.

"אז אתה לא יותר מכלב מזוין," קבעה. "טוב לך, אפס? טוב לך להרגיש את הזין הגדול של האידיוט השני תקוע לך בתחת?"

אריאלי הנהן כשעיניו מושפלות. איברו המתוח העיד ללא צורך במלים על העונג החריף שידע.

"ביג דיק, אני חושבת שמגיע לך פרס על הדרך הנהדרת שבה אתה מרביע את התחת של החבר שלך. תתכופף, אבל אל תעז לצאת מתוכו."

גופו הגדול של ג`יימס הכריע את גופו של אריאלי והם ניצבו מולה על ארבע כמו שני כלבים מחוברים. אלאנה פסעה סביבם, מצחקקת למראה. חלפה לה דקה בטרם הבין אריאלי לאן נעלמה. הוא חש במתכת הקרירה על מבושיו ושניות לאחר מכן נלפתו אשכיו במצבטים גדולים שחוברו בצדם השני לאשכי רעהו. יללת השוט וההצלפות שנחתו על גבו האיש הגדול, הביאו להתעוררות האיבר הנעוץ בחור ישבנו של אריאלי. איברו של ג`יימס הלך ותפח בתוכו לממדי ענק. עם כל הצלפה נסוג הזין הענק לאחור כשהוא מושך את המצבטים, וגרם לכאב חד במבושיו של אריאלי. ועל אף הכאב האיום, הייתה האקסטזה חזקה מכל שידע מימיו.

עורו של ג`יימס הבהיק ממאמץ, וטיפות זיעה כבדות סכו את גופו של אריאלי בחמימותן. מולם, ישבה המפקדת הנעלה ברגליים פשוקות, מה שהותיר את איבריה האינטימיים חשופים לעיניהם. אריאלי יכול היה להריח את בושם נשיותה הכבד. באיטיות, קרבה אליו את הכסא, מאפשרת לאפו של אריאלי לגעת בעור החשוף. הזין שהלם בקרבו וריח היסמינים של עורה שיגעו אותו. פיו פעור למחצה והוא מתנשם, נעץ בה אריאלי זוג עיניים מתחננות. יותר מכל דבר בעולם רצה לטמון את ראשו בין ירכיה של המפקדת, לזכות לטעום מגן העדן החתום.

אל הרחיבה את פישוקה. מנמיכה את גופה המושלם בתוך הכיסא, הביאה את עצמה למצב של כמעט-שכיבה. עם רגל אחת על גבו של ג`יימס, הכתיבה לו בבעיטות קלות את הקצב המתאים לזיון.

"לקק, טינופת," נענתה לבסוף למבטו המתחנן של אריאלי, פוערת את ישבנה.

לבו של אריאלי עלה על גדותיו מרוב אושר, דמעות עמדו בעיניו כשהבין שזכה בכבוד. הוא הושיט את לשונו הורדרדה והחל ללקט מהצוף המתוק שסביב לחור המהודק. גופה הגיב לגירוי העדין, והיא החלה להניע את אגנה מולו. הוא שלח את לשונו עמוק ככל שיכול אל תוך החור האלוהי, מצר על כך שלא זכה ללשון ארוכה יותר. ג`יימס, מתקנא בזכות שניתנה לרעהו, הוסיף לבטוש בקרביו של אריאלי.

"עבודה לא רעה אידיוט," ברכה אותו אלאנה. "עכשיו תתכופף ותן לאפס השני להראות לי כמה ישבנים ניקה בחופש שהיה לו."

אריאלי צמצם את גופו מתחת לכיסא, ישבנו הלבן בוהק כנגד אגנו של ג`יימס. הוא יכול היה לשמוע את האיש הגדול בולע את רוקו.

הצלפות השוט הפכו קצובות יותר, מהירות יותר, ואיתן תנועות האגן ומשיכת המצבטים. אריאלי הרגיש כי לא יוכל להמשיך ולהתאפק. הוא ניסה להסיט את מחשבותיו ומצא עצמו מתקשה בכך יותר ויותר. ג`יימס, המיומן יותר כנראה, המשיך ללטף בלשונו את הכוס הרטוב. אריאלי שמע את נשימותיה המתקצרות של אלאנה, את אנקות העונג שבקעו מגרונה. עקביה ננעצים בגופו של ג`יימס, קימרה את גבה לאחור, מטלטלת באורגזמה עזה. תנועותיה נרגעו באחת והיא הסדירה את נשימתה, מסיטה את הכסא לאחור.

"יפה, זין שחור שכמותך, התגעגעתי ללשון שלך. ממחר אתה מעביר לאידיוט השני כל יום קורס בן שעה, כולל אימונים, הבנת?"

ג`יימס הנהן בראשו.

"ועכשיו מותר לכם לגמור, בהמות, ובתנאי שתעשו את זה כמו שצריך."

תנועות האגן של ג`יימס הפכו חטופות, מדויקות ועמוקות יותר. אריאלי הביט בעקביה של המפקדת ונתן לעצמו את החופש המיוחל. שניהם פרצו ביללה עמוקה שהלכה והעמיקה עד לשחרור.

"תנקו את מה שלכלכתם אידיוטים," צוותה עליהם בקולה החד והם מיהרו למלא אחר הוראותיה. אריאלי ליקק עד תום את הנוזל הלבנבן הצמיג שנקווה בכתם גדול על הרצפה, חש באותו זמן בלשונו של ג`יימס אוספת מישבנו את אונו השופע ומרגיעה את הפתח הפעור.

"אני הולכת להתלבש, תסדרו כאן הכל ותתלבשו בעצמכם."

נקישות עקביה הדהדו באוזניו של אריאלי והוא מיהר ללבוש את בגדיו, מתחמק ממבטו של ג`יימס.

"תקשיב, אריאלי," פנה אליו האיש השחור, "אין לנו במה להתבייש אחד מהשני, אני רק מצטער שעכשיו תהיה כמוני, מכור אליה, לא מסוגל ליהנות מהחופש שבחוץ. כדאי שתחליט עכשיו מה אתה רוצה. אם החלטתך תהיה להישאר נאמן לה והיא תמשיך לרצות אותנו אני מבטיח ללמד אותך, החל ממחר, את כל החוקים."

בזמן שהתלבש, חשב אריאלי על דבריו של השחור, מבין כי ההחלטה שיעשה היא גורלית ועתידה להשפיע על המשך חייו. כשחזרה המפקדת לחדר, לבושה במדי הסוהרת הרגילים שלה, מיהרו השניים לכרוע לרגליה. מחייכת, הושיטה לכל אחד מהם שני נוסחים של החקירה שנערכה כביכול, מצווה עליהם לקרוא ולחתום על המתאים להם. ג`יימס הביט בשניהם וחתם ללא היסוס. אריאלי נשם עמוקות, חכך בדעתו מספר שניות וחתם גם הוא.

אלאנה לחצה על זמזם נסתר בשולחן, ושניות לאחר מכן התהדקה טבעת הסוהרות סביב לשני האסירים.

"גייל, בדרכך חזרה אנא העבירי לג`ורג`י את המסמכים האלו."

הם יצאו מהחדר. אל הביטה בחיוך רחב בשני המסמכים שנותרו לנוח על השולחן, אחר נטלה מצית ושרפה אותם. המילים האחרונות שהוסיפו לרצד על פני הדף הלבן בטרם עוכלו כליל היו "לא מודה."