ורוד דפוק אותי

אריאלי הרכין את ראשו, משתדל להתכווץ ככל האפשר. גובהו היחסי הפך אותו במשך הזמן מטרה מועדפת על הסוהרות, פשוט מפני שהוא היה הראשון שהזדקר לנגד עיניהן. ממורמר היה מתלונן בפני ג`יימס, משתדל למצוא הקלה באוזן הקשבת ובכתף התומכת שהציע לו האיש הגדול. מדי פעם הצליח אחד האסירים להגניב סיגריות שניתן היה לרכוש תמורת טובות עתידיות, או דברים מוחשיים יותר כמו גופיה או שרוכי נעליים. מאור אריאלי לא היה מאלו שמיהרו למכור את נשמתם תמורת סיגריה, אבל לעיתים רחוקות הרשה לעצמו את התענוג, ואז היה יושב בקרקעית הבור, צופה בשמים המכוכבים, ומתענג על כל שאיפה.

בריחתו של ג`יימס החרידה את שגרת חייו במחנה. בזמן ובמקום אחרים היה פוטר את האירוע כמטרד זניח שניתן לעבור עליו לסדר היום, אבל אופי החיים בחווה הפך כל תאונה של מה בכך לחריג שהפר את מרקם החיים. הוא היה זקוק לאותן שעות שינה שהפסיד; אותן שעות שבילה על רגליו, רועד מקור בחצר הבוצית. היה זקוק לארוחה שנשללה ממנו. כעת, כשהוא נדחק לעומת גופו העצום של ג`יימס, אצבעותיו משחקות בשקית הניילון בה הטמין את שתי הסיגריות האחרונות שנותרו לו, הרהר אריאלי במאורעות ליל אמש.

הוא חיכה שתזמן אותם למשרדו מאז הערב ההוא, בו חתם על ההצהרה הכוזבת. עדיין שאל את עצמו האם עשה את הדבר הנכון. הודאתו בשיתוף פעולה תאריך את מעצרו בזמן ניכר. וכל זמן היה "ניכר" במקום כמו זה. מצד שני... הוא יוותר קרוב אליה. אריאלי חייך בהומור שחור כשנזכר בכל אותם פגמים קטנים בהתנהגותו של ג`יימס. לא היה ספק, הוא הבין עכשיו.

מעולם לא חווה דבר דומה. מעולם לא פגש אישה שתדמה לה. היא הייתה מהממת, עוצרת נשימה ממש. עוד בפעם הראשונה שראה אותה חשב שיבלע את לשונו, אבל זה... זה היה משהו אחר. הוא שכח מדוע זימנה אותם למשרדה. התירוץ היה חסר חשיבות. היא יכלה לומר שלא זקף את גבו כראוי במסדר הבוקר או שהעבודה שביצע במפעל לוקה בחסר. שתי סוהרות חמושות ליוו אותם למשרדה המרווח של המפקדת, אחר עזבו את המקום לפקודתה של אַל. אריאלי זכר את מראיה במחוך ההדוק ובעקבים המוכספים, ועם זאת ידע כי הוא חסר אונים ולהוט בדיוק כמו באותו ערב כאשר ראה אותה כך לראשונה.

הוא שמע על גברים שאהבו נשים חזקות: אחד ממכריו היה כזה ולא פעם הזמין אותו למפגשים חברתיים של קהילת הBDSM הניו-יורקית. את דעתו האישית לפיה מדובר בפריקים בעלי טעם מיני מעוות שמר אריאלי לעצמו – וסירב להיענות להזמנותיו של האיש. הו, הוא לא מצא פסול בהעדפות האלה, הייתה זו זכותם לעשות מה שהם רוצים. אבל זה לא היה בשבילו, או כך לפחות האמין. כעת מצא את עצמו חושב על האנשים שהכיר, על הנשים במשרד, על קמפבל... האם מישהו מהם היה כזה. ואיך מישהו יכול שלא לרצות שכך יראו פני הדברים. הוא לא חשב הרבה בטרם חתם על ההצהרה שהגישה לו אז. היה זה בלתי אפשרי לחשוב בנוכחותה.

הוא שיווה את דמותה לנגד עיניו, מתענג שוב ושוב על החיטובים של רגליה, על הניחוח של גופה, על טעמה בפיו. הוא נזכר איך ראה אותה באותו הבוקר, חשה לעבר האישה במדים, נזכר בדאגה בעיניה, וקנאה בערה בו. הוא רצה שתביט בו כך, גם שידע כי איננו ראוי.

הוא ניסה להזכר באישה ההיא שהצליפה בו. היא לא הייתה גבוהה, ובכל זאת היה בה משהו שהתעלה מעבר למידותיה הפיזיות. היה בה כח. שיערה האסוף במהודק היה בגון החיטה, עיניה תכולות וחיוורות. גופה חטוב. הוא תהה מיהי, ראה אותה מספר פעמים מאז בריחתו של ג`יימס. תמיד נהגה בריחוק, כמו משתדלת להעלים את נוכחותה. היא לא נמנתה על צוות הסוהרות, ואף על פי כן נהגו בה הכל ביראת כבוד. אריאלי שאף מהסיגריה, נוצר את טעמו החריף של העשן. חוסר הידיעה, הרהר. הייתה זו חוסר הידיעה שקרקעה אותך, שהפילה אותך והפכה אותך חסר אונים. היא הצליפה בו והוא אפילו לא ידע מיהי.

ג`יימס נדחק כנגד דופנות הבור, נוחר בקולניות. גם אני צריך ללכת לישון, הרהר אריאלי. הלאות, כמו נגיף טרופי, פשתה בגופו, מעכלת כל חלקה טובה. אף על פי כן השאירו אותו המחשבות ערני. מרוגז, ניסה להפטר מריחה שעדיין דבק בו, מתחושת העונג החריף שסירבה להתנדף ולהניח לו להירדם. כך או כך מצא את עצמו מהרהר בה כל העת. מחר יהיה עייף, עייף מכדי לקפוץ לקריאתה של הסוהרת התורנית. ניחא, הדבר יקנה לו עוד זמן עם המפקדת הנעלה, עוד מספר ימים של חסד. בגיהינום.

* * *

חצר המסדרים.

הוא השפיל את מבטו לקרקע, מייחל לרגע בו יוכל למחות את הבוץ מעל כפות ידיו ולהתרומם. בת` וואלאס, סוהרת נאה ונדיבת-חמוקים, הצליפה בו באכזרית, בועטת עפר בפניו. "כן, הסוהרת! אני גבר מושתן ועלוב, תודה לך שאת מראה לי את מקומי." אריאלי שמע אותה מגחכת, עוצם עיניים כשבעטה בו, אחר הודה לאל שהגיעה השעה לקום וללכת לנקות את המחראות.

המחראות ששמשו את עצירי הפלוגות המתקדמות יותר שוכנו בבניין מוארך בקצה המחנה. ניחוח חריף של שתן וליזול קידם את פניהם של הטירונים, ניחוח שלעומת הצחנה הנודפת מדליי הצרכים שלהם, היה כמעט נסבל. בפתח המתינה להם סוהרת נוספת, מכולת פלסטיק בידיה. בתוך הכלי המתינו להם מברשות השיניים שנשלחו לסטריליזציה ביום הקודם.

"בהמות, בטור!"

מקפיד שלא להרים את עיניו, התייצב אריאלי לצד ג`יימס. הסוהרת עברה לפניהם, מברשות השיניים מקרקשות בכלי שבידיה. הוא שלח את ידו, בוחר מברשת אקראית, אחר, אינסטינקטיבית, הרים אותה לאפו, מרחרח. החיטוי הותיר את המברשות נקיות לחלוטין, אולם הצחנה הייתה פרי מוחו שלו, ואפילו החיטוי העז ביותר נכשל להתגבר עליה. סוהרת שנייה חילקה משחת שיניים, סוחטת פס ארוך של משחה לבנה לאורך כל מברשת. הוא צחצח את שיניו לקול מצהלותיהן של הסוהרות, אחר אילץ את עצמו להתעלם מאלת מתכת שהכתה בצלעותיו, מזרזת אותו פנימה.

כמו תמיד יכול להבחין בנתזי שתן על פני המתכת הבוהקת, מנצנצים סביב הנקבות העגולות ששמשו להטלת הצרכים. שני עצירים חסונים נטלו את זרנוקי המתכת הקבועים בקיר, ונפנו להרים את האסלות המשותפות. על פני קרקעית החרס התגבבו ערימות צואה והשניים כיוונו את הזרם על מנת לשטוף את הדומן לעבר חרכי הניקוז. הוא שמע את פלוגת האסירים שהביאה את האקונומיקה מתקרבת למקום, מתבונן בהם כשמזגו את חומר הניקוי לדליים. אריאלי מיהר לטבול את מברשת השיניים שלו בנוזל החריף, אחר, רוכן על ארבעותיו, נפנה לקרצף את המחראות.

תוך חצי שעה נסתיים התהליך. בעד לחלונות הפתוחים נישא ריחהּ החריף של האקונומיקה, מלווה את האסירים בדרכם לחצר. אריאלי תהה מי תפקח על ריצת הבוקר היום, פניו זורחות למראה דמותה החטובה של אל הצופה בהם בריחוק. היא אחזה את המגבר כשהוא קרוב לשפתיה, קולה החד מנסר בבשרם כשציוותה על העצירים להציג את מברשות השיניים שלהם לראווה. ברוב טקס, בחרה בג`יימס לקחת את המברשות לעמדת החיטוי, אחר פקדה על חברי הפלוגה לפתוח בריצה סביב החצר.

"יותר מהר, אפסים חסרי תועלת," קראה בקול שהעביר זרמים של עונג בגופו של אריאלי, "כאן בחווה אנחנו שומרים על הכושר. למה אתה צולע מאחור ברטון? זה או למרפאה או למחבוש, אז כדאי שתתחיל להזדרז. עוד חמש דקות, להרים רגליים, שרצים!"

ריאותיו הלמו כזוג מפוחים כאשר שיחררה אותם לעבודת היום. הוא שובץ אותו שבוע לעבודה במטבח ואריאלי מהר לרוץ לבניין הנמוך בו שכן חדר האוכל של האסירים. תשומת לב מיותרת פירושה מלקות, וכמו תמיד נזהר אריאלי שלא למשוך את תשומת לבה של הסוהרות בפתח. בתוך המטבחים שירתו שלושה סוהרות נוספות, כולן חמושות וחסונות. השמועה סיפרה על אסיר שניסה להגניב סכין לתאו וכמעט שנורה למוות על ידי סוהרת חמומת-מוח. הסוהרת, כמובן, זכתה להעלאה. האקונום, עציר מפלוגה ג` שריצה את שנתו העשירית בחווה והיה חביב וממושמע ככלבלב, חילק לעובדים את רשימת המטלות. כעבור חמש דקות ניצב כל אסיר בפינתו. אריאלי ואסיר נוסף נשלחו לקלוף תפוחי אדמה למרק הירקות שיוגש בצהריים.

העבודה במטבח הייתה מבין הנחשקות ביותר שניתנו לעצירים, וזאת מהסיבה הפשוטה: עובדי המטבח זכו לאכול כאוות נפשם ולא היו מוגבלים למנות המזון הזעומות שחולקו בחדר האוכל. בין אסירי פלוגת הטירונים היו הוא וג`יימס שנשלחו למטבח לעיתים התכופות ביותר, ואריאלי ידע כי היה זה הודות להתערבותה האישית של אלאנה. השעות חלפו מהר יותר כשחשב עליה. שוב העלה בזיכרונו את הטעמים והתחושות מהמפגש האחרון, מתאמץ להסוות את זקפתו המתרוממת. בארוחת הצהריים התיישב לצידו של ג`יימס. למרות שלא יכלו לדבר עליה בהמולת חדר האוכל, מצאו השניים נחמה ביכולת להתגעגע אליה יחד.

הוא המשיך לחשוב עליה בדרכו למסדר הערב, האכזבה צורבת בגרונו כשלא מצא אותה שם.

* * *

מגורי הסגל הצבאי.

ג`ורג`יה סקרה את הפנים החיוורות שנשקפו אליה בעד לראי. אצבעותיה רעדו כשהעבירה אותן בגלי שיערה הלח, והמשיכו לרעוד כשלפתה את המסרק. בשבועות האחרונים איבדה ממשקלה. השקעים שתחת עיניה העמיקו והתכהו, כתפיה נדמו לה מזוותות יותר. חולצת הטריקו שלבשה הייתה בלתי נשית וחסרת ייחוד. אם היה מישהו טורח לומר לה שהפשטות רק גורמת לה להיראות יפה יותר, מושכת יותר, הייתה ג`ורג`י צוחקת בפניו. היא לא הרגישה מושכת, בטח לא היום.

היא הייתה מותשת מכפי שהעזה להודות. היא עשתה את הבוקר כשהיא עוברת על דו"חות שהגישה לה מפקדת האגף הלוגיסטי, לאחר מכן בקרה במתקן הכליאה, מאלצת את עצמה להתעלם מהמבטים הנוקבים שנעצה בה מקלין. הן לא התראו מאז אותו יום בחצר המסדרים, והסא"ל ציפתה לתשובות שג`ורג`י לא יכלה ולא רצתה לתת. בארוחת הצהריים נברה במזון, ובסופו של דבר השאירה את הצלחת כשהיא מלאה למחצה. הערב הוקדש לישיבת מטה, ובעשר בלילה החליפה ג`ורג`י את הנעליים הצבאיות בנעלי הליכה ורצה את עשרת הקילומטרים היומיים. היא פינקה את עצמה במקלחת לוהטת, ואז מהרה לצאת מהקיתון המהביל, מפחדת להתמכר לחומם של המים.

כעת, שיערה הלח נופל על גבה בגלים רכים, הסבה ג`ורג`י אל שולחן הטואלט הזעיר, סוקרת את דמותה. עוד בטרם נכנסה למקלחת, הפעילה את החימום: התנור הקטן הפיץ את חומו, אבל הקור חלחל בעצמותיה. שלג עמד לרדת. היא הרגישה אותו ברוח היבשה, הקפואה, שהגיעה מצפון. ההבטחה לשלג הייתה חזקה יותר, מוחשית יותר, מהחום שבפנים. היה נדמה לה כי היא שומעת צעדים, אך ג`ורג`י פטרה את הרחש כלא כלום. הסיור של שתיים-עשרה בלילה יצא רק בעוד בארבעים דקות, ואיש לא הסתובב בחוץ במזג אויר שכזה. הנקישה בדלת החרידה אותה ממקומה.

פחד קמאי השתלט עליה כשפסעה לעבר הדלת, אצבעותיה מאובנות כשפתחה את המנעולים בזה אחר זה. היא ידעה, שמעה כבר צעדים בחושך, הכירה את הפקודה החרישית ואת הקול הפנימי שהורה לה להיכנע ללא סייגים. מחירו של הסירוב יהיה גבוה יותר. הדמעות צרבו בעיניה כשאילצה את עצמה לזכור. היא לא הייתה שם, איש לא יפגע בה עוד. ובכל זאת, כשפתחה את הדלת, היה הדחף הראשוני לרוץ ולהסתתר.

"סא"ל מקלין."

"שלום ג`ורג`י. לא תזמיני אותי להיכנס?" שפתיה של אל התעוו בחיוך משועשע, אולם עיניה נותרו קרות ונוקבות. גופה הארוך היה עטוף במעיל עור, ומתחתיו הבחינה ג`ורג`י בסוודר עבה  וג`ינס מרופטים.

"אני לא זוכרת שהזמנתי אותך לבוא."

"לא, לא הזמנת. אני הזמנתי את עצמי, וקר בחוץ."

כשהיא מושכת בכתפיה, נסוגה ג`ורג`י מן הפתח. החדר שהיה קטן בלאו הכי נעשה קטן עוד יותר. אל. למה עכשיו? שאלה את עצמה, צונחת את תוך הכיסא הבודד שניצב דומם במקומו.

"אני מקווה שלא הפרעתי לך במשהו."

"באמת?"

עיניה של אלאנה הבזיקו. "לא מתאים לך להיות עוקצנית ג`ורג`יה."

ולמה שתהיה עוקצנית? היא לא הייתה כזו בדרך כלל. אבל מקלין היוותה איום, חשבה ג`ורג`י, עכשיו יותר מתמיד, אחרי שהתפרצה מבלי להודיע למקום היחיד שאמור היה להיות שלה בלבד. הראי הקטן שיקף את דמותה של אל כשפשטה בנינוחות את המעיל. כשהיא מאלצת את עצמה להתעלם מהסוהרת, נטלה ג`ורג`יה את המסרק, מעבירה אותו בשיערה. התלתלים הזהובים איווששו כשהחליקה עליהם, אך היא הייתה עיוורת למרקמם המשיי, עיוורת למפרקי אצבעותיה המלבינים כשהתהדקו סביב לקת המסרק.

"תני לי." קולה של מקלין היה מתכתי, חף מרגש, וג`ורג`יה הצטמררה. שומטת את המסרק, קיללה את עצמה ללא קול, מבקשת לבכות בגלל חוסר האונים הפתאומי שהשתלט עליה. 

"ג`ורג`יה."

"עזבי אותי."

היא הרגישה במגעה של הסוהרת, באצבעותיה הרכות על פני התלתלים הבהירים. שיני המסרק החליקו בשיערה של ג`ורג`י והותירו אותו רך ובוהק, פניה של אלאנה מהבהבות בראי כל אותו זמן. חמימות זוהרת פשתה באיבריה של ג`ורג`יה, ניגוד מוחלט למחשבותיה שהמשיכו לרדוף זו את זו בסחרור מטורף. היא עצמה את עיניה, כופה על עצמה שלא לחוש, שלא לחשוב, כופה על עצמה קהות. וללא הועיל. ממצמצת, פנתה להתבונן באלאנה. פניה של הסוהרת היו נטולות הבעה, אולם עיניה הבהיקו בכחול שלא היה עוד מתכתי.

"למה את עושה את זה?"

חסרת אונים, נתנה את אצבעותיה הקפואות בידה המושטת של אלאנה, מניחה למקלין למשוך אותה על רגליה. היא הרימה את עיניה, כובשת את הצורך לנוס ולברוח. כשחשה בשפתיה של אל נסגרות על שלה, עשתה את הדבר היחיד שיכלה לעשות, והרימה את זרועותיה, לכרוך אותן סביב צווארה של הסוהרת. פיותיהן נפגשו, תחילה ברוך, אחר כך בפראות שהפתיעה את שתיהן. ללחץ הקלוש ביותר, פשקה ג`ורג`יה את שפתיה, פוגשת לשון בלשון. בעד לטריקו המהוה חשה בפטמותיה מזדקרות, הודפת את עצמה כנגד ידיה המחפשות של אלאנה.

אלוהים, חשבה אל, מעמיקה את נשיקתן, חומסת את הפה המתוק הזה בשפתיה. היא הייתה כמו רעל, כמו אלכוהול המפעפע במחזור הדם. חופנת את השדיים הקטנים, סגרה את אצבעותיה סביבם, מועכת, לשה, מתענגת על אנקותיה הקטנות של ג`ורג`י. היא הייתה צריכה לדעת שזה יהיה שונה, שג`ורג`יה תהיה שונה. נעצרת על מנת לנשום, התיקה אל את שפתיה, נוגסת בשפתה התחתונה של ג`ורג`י, מתענגת על המלאות הפריכה של פיה. עיניה של ג`ורג`י זהרו אל תוך שלה, בחשש, בעונג, באי-וודאות. כשהיא מושכת את ג`ורג`יה אליה, קרסו השתיים על המיטה הצבאית הצרה. משקל גופן סחט שריקה חלולה משלדת המתכת שחרקה והשלימה.

בידיים יציבות, הפשילה אַל את חולצתה המהוה של האישה האחרת, שפתיה מרחפות על פני הבטן השרירית. היא שמעה את אנקותיה של ג`ורג`י בעת שחשפה את השדיים הקטנים, הזקורים, סוגרת את פיה סביב פטמה ורודה. כפתור הבשר הזעיר התקשה בין שפתיה של אלאנה, והיא ליקקה אותו בעדינות. גבה של קלייבורן התקמר, תנועותיה מאותת לאל להאיץ את הקצב. היא עשתה זאת אפוא, מגבירה את עצמת היניקה. אצבעות ידה מצאו את השד השני, חופנות את מלאותו המעוגלת, מעסות את הפטמה הזקורה.

מתרוממת על מרפק אחד, התיקה אל שפתיה מהשד הרך, נפנית למצוץ את השד השני. בו זמנית, התוותה ידה מעגלים איטיים על פני הצלעות והבטן, יורדת למטה לעבר קו התחתון. היא מצאה את הגומי האלסטי, מותחת אותו בין אצבע לאגודל ומחדירה את ידה תחתיו. ברוך, פרשה את אצבעותיה על תלולית השיער הבלונדי, מלטפת את התלתלים העדינים. מתחתיה, הרגישה בג`ורג`י מתקשחת בציפייה. מחייכת חיוך קטן, נשקה אל ארוכות לשד הלבן, אחר החליקה את אצבעה בין שפתות הכוס. חלקה ורטובה... וחמה כל כך... מוחה של אל הסתחרר. היא ליטפה את הדגדגן הוורדרד, סוחטת מג`ורג`יה קריאה של עונג פתאומי.

באותן תנועות זהירות, מלאות סובלנות, פשטה אל את תחתוניה של ג`ורג`י. שפתיה המטירו נשיקות קטנות לאורך רגליה של קלייבורן, מתקדמות במעלה הירכיים החטובות לעבר מוקד תאוותה של ג`ורג`יה. באיטיות משוועת ליקקה אל את הירכיים הפנימיות, מעבירה את לשונה על העור הלבן, המשיי. עד שתזעק, הרהרה אלאנה ללא קול והעבירה את לשונה מן הנרתיק לדגדגן, עד שתקרא בשמי ותתחנן לגמור.

בשפתיים מיומנות, עטפה את כפתור הבשר הזקור, מערסלת אותו בפיה. לשונה, חמה ורטובה, נשלחה לעסות את הדגדגן, בעוד אצבעותיה מתעכבות על פתח הנרתיק. היא החדירה אצבע אחת, מתענגת על תחושת מעמקיה של ג`ורג`יה, לחים ולוהטים סביבה, ואז אצבע נוספת. זה היה אובדן חושים. זה היה שיכרון. בקצב מדוד, החלה מניעה את אצבעותיה בתוך הנקבה הצרה, יונקת את הדגדגן התפוח. מבוע של נוזלים ניגר בין אצבעותיה, טעמם מציף את פיה. היא הרגישה בג`ורג`י המתקשתת תחת מגעה, מהדקת את שפתיה סביב לדגדגן המגורה. ואז, עוצמת את עיניה, התמסרה לשיא ששטף את הקפטן, ששטף את שתיהן.