ורוד דפוק אותי

בדיוק חודש וחצי אחרי שנפרדנו (אז עוד הייתי בקטע של לספור את הימים), מחכה לי הודעה במשיבון: "יולי, פלללליייזזז, אני חייב שתעשי לי טובה. מחכה לך ב-Yellow, באחת עשרה."

ומה עושה יולי? מבטלת פגישה עם לקוח, ומשרכת את דרכה לYellow.

יפה כמו תמיד, עם אותה גומה אלוהית בסנטר, מסב לו יובל אל שולחן פלסטיק מצועצע בורוד-גלידה, מעביר יד בשיערו הזהוב. איך הייתי אמורה לסרב לו כשבקש שאקח את צ`ומפי בזמן שהוא נוסע לארצות הברית. היא הרי הייתה הכלבה שלנו, הזכיר לי.

"תראי איך היא מתגעגעת אליך," אמר, מלטף את ראשה של צ`ומפי שישבה לצידו ונהמה עלי משך כל הפגישה. "וחוצמיזה, זה רק לשבועיים."

נכנעתי. את הפגישה סיימנו במיטה שלי, שלא ראתה גבר מאז נפרדתי ממנו.

"תמיד היינו טובים במיטה," אמר יובל כשהוא רוכן לאסוף את מכנסיו.

"מתי אתה חוזר?" שאלתי בעיניים מעוננות מתשוקה.

"בעוד שבועיים, אמרתי לך."

"לא, לא זה," התעקשתי. "מתי אתה חוזר הביתה?"

הוא לא ענה.

כשהתרוממתי כדי לשזוף את עיני בדמותו- יובל כבר לא היה שם. אבל צ`ומפי הייתה, מחרבת את ציפוי הלכה של הדלת בציפורניה ומפליטה יבבות חנוקות.

* * *

"צ`ומפי!" קראתי, "צ`ומפּ מתוקה, בואי הנה."

לרגע חטוף הרימה אלי צ`ומפי זוג עיניים גדולות וחומות, לאחר מכן שבה לנבור בשקית הזבל המטונפת שמישהו התעצל להרים ולשים בפח.

משכתי ברצועה, מרוגזת שככה היא גורמת לי להפסיד את המומנטום האירובי. בכלל, מאז שצ`ומפי הגיעה, העליתי שלושה קילו. איך אפשר לעשות ריצת בוקר עם כלב מעצבן שנשרך אחריך ונעצר כל חמש שניות כדי לרחרח משהו? שלא לדבר על כמויות הממתקים שזללתי אחרי האיחוד הכושל עם יובל. הכלבה הייתה מטרד!

"קדימה צ`ומפי, בואי," פקדתי עליה בטון אגרסיבי.

היא אפילו לא טרחה להגיב. "על מי את חושבת שאת מאיימת?" השיב לי מבטה הכלבי, האווילי, כששמטה את מה-שלא-החזיקה בפיה על מנת לחזור ולהצטרף אלי.

במטרה להוכיח לצ`ומפי שאני יותר קשוחה ממה שנדמה לה, חידשתי את הריצה במשנה כח. צ`ומפי, פעם גור קטן, לבן וחסר אונים, תפסה את קצה הרצועה בין שיניה, מסרבת לזוז. "נו!" יבבתי, "עוד שבוע וחצי את תתביישי להסתובב ברחוב עם פרה כמוני. בואי כבר צ`ומפי!"

אפילו צ`ומפי לא יכלה לעמוד בפני מבטי המתחנן. פוצחת בריצה קלה, אותתה לי צ`ומפי שארוץ בעקבותיה.

רצתי. מה כבר יכולתי לעשות.

ממש לא התכוונתי להתנגש בהוא שרץ מולי. בחיי. אני ממש לא בקטע של טיפוסים ספורטיביים בחולצת מיזע ונְיו-בָּלָאנְס מזהב. אבל היה לי יום רע, כלבה מטומטמת הובילה אותי אל תוך עמודי חשמל וגללים מעופשים, ואני כבר הרגשתי בקילו נוסף מתלבש לי על הירכיים. אז נתקלתי בו, מה שקרוי בשפת הדיוטות: "תאונה חזיתית."

איפה הפאסון שלך יולי?? התעצבנתי על עצמי. כמי שתרגלה כל כך הרבה התנגשויות בבחורים חתיכים הייתי כבר אמורה לדעת לעשות את זה בחן, אפילו אם ההתנגשות לא הייתה מתוכננת. מה שקרה, הלכה למעשה, הוא שאני מצאתי את עצמי מרוחה על המדרכת כמו מסטיק ישן, צופה בזוג נייקי שבטח עלו הון-תועפות.

"סליחה... אני כל כך מצטערת," ייבבתי בעליבות, מוחה כתם אבק שנמרח על לחיי, "זה היה ממש לא בכוונה, אני... אני, ממש סליחה, זאת ה, ה..., הכלבה הזאת!" ואז פרצתי בבכי.

תארו לעצמכם: בחורה בת עשרים וחמש יושבת על המדרכה באמצע רחוב צדדי בתל אביב וממררת בבכי.

קולו הגיע לאוזניי כמו ממרחק, ואני נעצתי מבט אווילי בכנף הסווטשירט ספוגת הזיעה שהושיט לי. "אם אפשר..."

קוברת את פני באריג, קינחתי את אפי בקולניות. לא בדיוק התבוננתי בפניו אותו רגע, אבל היה לי הרושם שהאתלט שלי לא ממש מרוצה מהעניין.

משכתי באפי. "תודה רבה."

"תשכחי מזה."

היה לו קול נחמד, הרהרתי. לא עמוק ומרטיט אמנם, אבל גברי ונעים, עם קצוות מחוספסים. ולא רק הקול שלו היה נחמד, למעשה. הרמתי את מבטי, לראות שהמפרט הטכני כולל גם לסת של קאובוי, שפתיים חושניות, ועיניים ירוקות שחייכו אלי בשובבות. אולי להתנגש בו לא היה רעיון רע כל כך אחרי הכל.

כשהציע לי את ידו, לא סירבתי.

עמדנו כעת פנים אל פנים – או בערך – מפני שהוא התנשא כעשרים וחמישה סנטימטרים מעלי. נכון שתמיד התלוננתי על כך שהטבע לא חנן אותי ביותר מ-160 סנטימטר פר חמישים וחמש קילו, אבל למצב היו גם יתרונותיו שלו. בערך לקראת סוף התיכון גיליתי עד כמה גברים מחבבים נשים שיראו קטנות ועדינות לידם. וליד המטר שמונים פלוס שלו, נראיתי אני כמו בובת חרסינה דקורטיבית (שלא להזכיר שלושה וחצי קילו עודפים, אבל העדפתי להתעלם מהעובדה המצערת הזו).

חייכתי אליו בביישנות, מעפעפת בריסיי שהיו עדיין דביקים ורטובים מדמעות.

"אני עופר," הציג את עצמו.

"יולי, נעים להכיר."

"שם מיוחד יש לך."

נכון, שמעתי את זה כבר מיליון פעמים, אבל להסמיק לא עולה כסף. "תודה רבה לך... שתבין, אני ממש מתנצלת על מה שקרה, אני כאן עם הכלבה של האקס שלי-" (גם להזכיר שאני פנויה לא עולה כסף). "-היא עושה לי קצת בעיות..."

עופר חייך, רוכן לכיוונה של צ`ומפי. הכלבתא, לשונה עדיין משתרבבת מפיה, התבוננה בעופר כאילו היה חטיף דוגלי ענקי – או אפילו יותר טוב: זוג נעלי גוצ`י חדשות מהחנות.

האהבה פרחה. הבחור התאהב בביץ`, והביץ` פשוט השתגעה אחריו. מה הפלא שהרגשתי קצת מקופחת? מתקרבת בזהירות, ניסיתי ללטף את צ`ומפי. לא. לא יולי. רוצה עופר.

"את מפחידה אותה," הסביר לי הזואופסיכולוג התורן והחתיך. "הדרך שאת מתקרבת אליה, ככה, מלפנים, זה כאילו שאת פולשת למרחב הפרטי שלה. הנה, תני לי להראות לך."

אצבעותיו היו חזקות וחמימות כשנטל את ידי, מקפל אותה לאגרוף רופף. "ככה, תתכופפי," הורה לי, "אל תצרי איתה קשר עין... זה מאיים."

צעד אחר צעד, ניסיתי להתיידד עם הכלבה שהשתינה על השטיחים שלי ואכלה את המזון שאני רכשתי.

"זה לא יעזור!" ייללתי לעומת הכלבה הנוהמת. "היא פשוט לא אוהבת אותי!"

"היא רק צריכה זמן להסתגל," השיב עופר בפשטות. "כמה זמן אתן כבר ביחד?"

"סיפור ארוך."

"יש לי זמן," אמר כשהוא מעיף מבט בשעון שעל פרק ידו. "תרשי לי להזמין אותך לקפה?"

מעפעפת, הנחתי את ידי בעיקול זרועו. "זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. כמה מתחשב מצידך."

משך כל אותו זמן לא התיקה צ`ומפי את עיניה מעופר, ולעופר לא היה אכפת שהיא מזילה עליו ריר. עשינו את הקילומטר שעד לבית הקפה הבא בהילוך נינוח, מתעכבים רק על מנת שאוכל לנעול את צ`ומפי בדירתי. אם לא בלה החטטנית – השכנה ממול שבאה לדרוש בשלומי ובשלום הבחור שהתלווה אלי (כמובן) – הייתי מזמינה אותו פנימה.

בית הקפה היה מקום קטן, עמוס ומטופח. צמחים מלאכותיים חייכו אלינו מכדי החרס, והשולחנות היו מצועצעים ונקיים ללא רבב.

התיישבנו.

בעוד שאני הזמנתי לי אספרסו פשוט, לגם עופר ממאג ענקי של קפה בקצפת, גדוש פירורי שוקולד ושאר מטעמים. תיארתי לעצמי שמדובר בעוד אחד שמרזה יותר ככל שהוא אוכל. מעניין כמה קלוריות הם מורידים בניע אחד של הלסת?

תוך מספר דקות גלשנו לשיחה מעמיקה וקולחת. אני סיפרתי לעופר על הזוגיות הכושלת שהייתה לי עם יובל, ועופר סיפר על החברה לשעבר שלו ששברה לו את הלב לפני שנתיים וחצי. מאז היו לו כמה מערכות יחסים, אבל לא משהו רציני. לא, הוא לא מתגעגע. היה זה הגיוני למדי להניח את ידי על שלו ללחיצת עידוד, והגיוני לא פחות שירים את סנטרי, להביט עמוק אל תוך עיני ולהגיד לי שאני לא אשמה ושאני צריכה להפסיק לאכול את עצמי. עיניו ריצדו אלי בירוק פסיכדלי, וכשפגשו שפתי את שפתיו, בחסות אזילאת פלסטיק שהסתירה אותנו משאר המבקרים, היה זה הדבר הכי טבעי שבעולם.

שפתיו היו רכות וחמות, והן שוטטו על פי בעדינות. נאנחתי בעונג כשנגס בשפה התחתונה, מעביר עליה את לשונו. כשאני כורכת את זרועותיי סביב צווארו את של עופר, קירבתי את פני לפניו, לוקחת את הנשיקה רחוק יותר ועמוק יותר. שיערו עדיין לח מזיעה, התמולל בין אצבעותיי, ושפתיו נפשקו לעומת שלי. שלחתי את לשוני פנימה, מלטפת את תקרת הפה, את לחייו הפנימיות, מצליפה קלות בלשונו. מחייך, התיק את פיו מפי, נפנה לכרסם את שפתיי. פיו תעה לאורך קו הלסת, עד לתנוך האוזן, שם נעצר כדי לנשוף בקלילות.

"יולי," שמעתי אותו לוחש. "אנשים מסתכלים."

כשאני צפה אל מחוץ לעננת העונג האופפת אותי, פקחתי את עיני רק כדי להיתקל במבטה המרושע של זקנה מיובשת. שלחתי אליה חיוך מתוק, ובמקביל, שלחתי את ידי למכנסיו של עופר. הוא החניק גניחה, נועץ בי זוג עיניים מופתעות. פורמת את הבד מהעור, ליטפתי את בטנו השטוחה, מרגישה את משחק השרירים תחת אצבעותיי. בזחילה איטית, התקדמתי לעבר הגומי של התחתונים, מחדירה אצבע מתחת. הזין שלו, קשוי וחם, נמצא מרחק מזערי מכף ידי החוקרת. הדבקתי נשיקה מצלצלת לשפתיו של עופר, תופסת את איברו בכף ידי. זמן ארוך התענגתי על החמימות שלו, אחר הידקתי את אחיזתי, רק כדי לראות את אישוניו המתרחבים.

בעדינות, התחלתי לשפשף את הזין שלו, סוחטת את הבסיס בלפיתה מחושבת, אצבע אחת מתעכבת על העורק הפועם, לוחצת בקלילות, ועולה למעלה. בתנועות ארוכות, איטיות, ליטפתי את עופר, עולה ויורדת לאורך איברו הזקור. אחר כך, לאחר שהרעפתי ליטוף ארוך ואוהב על הכיפה הסגלגלה, גלשתי לביצים. חפנתי את אשכיו בתושבת כף ידי, חשה את משקלם, את המלאות העגלגלה שלהם.

הזקנה הוסיפה מתבוננת בנו, כאילו ניסתה לנחש מה אני עושה שהופך את עיניו של עופר מעוננות ומורח על שפתיו חיוך אווילי ואסיר תודה.

התחלתי לעסות את הביצים בכף ידי, ממששת אותן בטפיפות קטנות של הבוהן. דגדוג קליל בירך הפנימית הפיג את הערפל ממבטו של עופר, חושף את הירוק העירני של עיניו.

מתחת לשולחן טיפסו אצבעותיו של עופר על ירכיי. מלצר שבדיוק חלף בסמוך הסתנוור כליל מהחיוך שהבזקתי אליו. מעבר למחיצת הבד המשיכה ידו של עופר ללטף אותי. יכולתי להרגיש את אצבעותיו בשיקוע הירך, מחליקות פנימה, מעל השפתיים החיצוניות. התקמרתי אליו כשלחץ את אגודלו לעומת הדגדגן, מלטף, מצליף, מתעמר.

הגברתי את הלחץ על איברו, מאיצה בתנועותיי. טיפה של זרע בצבצה על כיפתו של הזין, ואני אספתי אותה על אצבעי, מעסה את הנוזל בבשר. בד בבד, הפשיל עופר את מכנסיי, מחדיר אצבע ארוכה לתוכי.

"אני חושבת..." אמרתי בכבדות, שולחת מבט ארוך אל תאי השירותים, "אני חושבת שאנחנו צריכים למצוא מקום פרטי יותר." מבלי לחכות לחשבון, שלף עופר שטר של חמישים שקל מארנקו, שומט אותו על השולחן. תהיתי מה יחשוב המלצר אם ירגיש במליחות הקלושה שדבקה בכסף.

קמתי ראשונה, עושה את דרכי בין השולחנות העמוסים. הדלת לשירותי הנשים נפתחה בעדינות, ואז נסגרה מאחורי בטריקה עמומה. פרט לצעיף צבעוני שהשתלשל מאחד מייבּשני הידיים נראה המקום ריק לחלוטין. העפתי מבט חטוף במראות הגדולות שמעל לכיורים, ואז מיהרתי להעלם בתא הראשון.

חותמת את האסלה, צנחתי על המושב, מלטפת את עצמי בעד המכנסיים. עופר הגיע כעבור דקות ספורות. הזדרזתי להכניס אותו אל התא, נועלת את הדלת מאחורינו.

בשנייה שלאחר מכן היה פיו על פי, לוקח, מתגרה, מהתל.

מגרגרת, הסתערתי על הגבר העומד מולי, ידיי מפשילות את מכנסיו, למצוא את איברו, חמים ונכון לפעולה. מחככת את אגני נגדו, סחטתי מעופר גניחות עזות. חייכתי כשהצמיד אותי אל הקיר, מפשיט אותי במשיכה.

ידו, פשקה את רגליי, מלטפת את הבשר העדין, הלבן, של הירכיים הפנימיות. גונחת, חשתי את אצבעותיו מטיילות במעלה ירכיי, פורעות בערווה המסודרת. הוא החליק אצבע אחת בין שפתות הכוס, משלח בי זרמים של עונג כשחלף על פני הדגדגן בלא יותר ממגע מרפרף. טומן את אצבעותיו בתוכי, רשם עופר שובל של נוזלים עד לקליטוריס הנפוח. אגודלו, לחה מברתולין, החליקה על הדגדגן הלוך ושוב, ואצבעותיו ליטפו את השפתיים הפנימיות. לא נדרש לו אלא זמן קצר בטרם התפרקתי באורגזמה ראשונה. גלים של תענוג טלטלו את גופי, הודפים אותי לעומת הדלת הסגורה.

ללא שהיות, חפנו ידיו את ישבני, מרוממות אותי מעלה. איברו, בחיכוך עם הדגדגן הרגיש, הביא אותי לצווחות של עונג. ייבבתי כשכיוון את עצמו פנימה, מחדיר את כיפת הזין, ובעקבותיה אי אלו סנטימטרים מכובדים של זין לתוכי. בתנועה ארוכה, משך את עצמו החוצה, כמעט עד לקצה, ואז שב אלי בתנועה איטית, מורטת עצבים. שוב, הרגשתי את הסערה גועשת בתוכי, מרימה עננים שנשרו, תולה במקום כוכבים שהתנפצו אל הקרקע.

הוא שחרר יד אחת, מחדיר אותה בין גופו לגופי, מפשיל את שפתות הכוס כך שבכל נגיחה יתחכך גופו בדגדגן.

בינתיים, רכנתי לנשק לצווארו של עופר, מוצצת את תנוך אוזנו, מלקקת בהתלהבות את הצוואר הגברי. אצבעותיי ליטפו את פטמותיו, וכשאני צובטת אותן בקלילות, הוספתי כאב מבוקר ועדין.

עופר פמפם בתוכי בקצב הולך ומתגבר, חזהו נהדף כנגד שדיי עם כל נעיצה. פטמותיי, קשיחות ורגישות, הזדקרו מעבר לאריג, ואני לקחתי את ידו, מניחה אותה על שדיי. "כן, זה טוב! כן... כן!"

ראיתי אותו עוצם את עיניו, מרגישה את הבל פיו החמים על עורי.

גונחת, כרכתי את רגליי סביב גבו. כל הדיפה הביאה אותו עמוק יותר לתוכי, מחוללת אותי, פוערת אותי בפניו. זמזום רך, נעים, הלך והתגבר, גולש ממני החוצה עד שעמד באזני כמו הרחש המהוסה של הקהל בחוץ. עופר לחש משהו בקול חנוק מתשוקה, ואני עצמתי את עיני בכח, מתמכרת לתחושה של גופו על גופי – בתוך גופי – כמעט מתחת לעור.

"יולי...!" שמעתי אותו קורא בשמי, רגע לפני שהתפוצץ. זו הייתה שנייה מסוימת, עם האור הבוהק, הסטרילי, תנועותיו האחרונות של עופר והאקסטזה הנבנית ברחמי, כשגמרתי בפעם השנייה, מתכווצת סביבו בויבראציות עזות.

אישה ששובל בושם מתקתק משתרך בעקבותיה נכנסה פנימה, ואנחנו המתנו ללא קול, עדיין מאוחדים, שתצא. בסופו של דבר, כשכשלנו החוצה, פגשתי במבטה של הזקנה המצומקת.

סוף