אני יושב ומנסה לכתוב משהו, ואני די חסר מילים
אני מלא תחושות קשות בנוגע להמון דברים, אם זה שעם הקומונר שאיתי אני לא מסוגל לשבת ואם זה שאין לי לו"ז למחר, שזה מוזר פתאום יום שאין לך שום דבר לעשות בו, זה נורא מעיק...
חוות ההכשרה היא מאוד לא קלה, הדינמיקות לא קלות, האנשים לא קלים, זה הכל בהכל, והכל כל כך מוזר וחדש וטוב.
הרבה דברים חוויתי בחודש האחרון, זה היה חודש הכי ארוך בחיי, החודש הכי עמוס, בכל יום עברתי דברים שלא הייתי עובר בשבוע, ובכל זאת, לא הרגשתי בכלל את החודש הזה עובר.
פתאום אחרי הטיול הכה בי תובנה שוואלה, זהו, אנחנו פה, בחוות ההכשרה, זה לא באמת נתפש, עדיין לא בכל אופן. וזה גם דבר שאי אפשר לתפוש אותו, וגם החברה לא יכולה לתפוש אותו, מהסיבה הפשוטה שלעשות מעשה כזה היום, וגם בעבר, זה לא משהו הגיוני בשום צורה, פתאום לקחת שנה לפני הצבא ולחיות חיי שיתוף עם עוד 17 אנשים בבית אחד, ועושים משימה, שכמות כזו של אחראיות אין לשום בנאדם היום בחברה, כמה שאנשים יתפארו בתפקידיהם ומשימותיהם, ואני לא רוצה להשמע מתנשא או משהו, אבל באמת אין אנשים שלוקחים באמת אחראיות על החברה הישראלית, שמנסים באמת לקחת אותה לכיוון טוב, ובאמת משקיעים בזה את כל החיים, מה הרעיון העומד מאחורי חוות ההכשרה? לחיות את החזון שאתה מביא לחברה, לא הייתי יכול בשום מקום לעמוד מול אנשים ולהגיד זה מה שאני חושב שטוב להם, אם לא הייתי פה היום ועכשיו.
יש אנשים שיקחו אחראיות על דברים בחברה, לרגע לא ביטלתי את זה, אבל היום, במציאות היום של החברה הישראלית, אין שום אדם שיזרוק עצמו על כפות המאזניים, ובגלל זה המאזן לא משתנה.
החיים שאני חיי כאן הם לא חיים שמובנים מאילהם בשום מקום, אני חיי בבית עם עוד 17 אנשים, בני גילי, כולם כרגע יצאו ממערכת החינוך, כולנו באים ממקומות שונים, רקעים תרבויות, מסורות, תנאים, ומצב שונה, כולנו יש לנו המון מה להגיד על כל דבר, לכולנו המון שוני, והמון קושי, אבל כולנו חולקים דבר אחד גדול ומשותף, כולנו חולקים רעיון, אידאה, כולנו רוצים לעצב את האידאה ולהגשים אותה. בנוסף יש לכולנו המון במשותף, אבל זהו הדבר שהביא את כולנו לחוות ההכשרה. כולנו, מאמינים, ומוכנים לזרוק עצמינו על כף המאזניים, לשנות את המאזן, להביא טוב לעולם, שוויון ערך האדם זו לא סתם מילה, זה דרך חיים, סוציאליזם, כמה שהיה רחוק בבית ההורים, כמה שרחוק היום מהחברה, מתקיים בצורה הכי יפה שלו פה. בחוות ההכשרה.
אז כן יש קשיים, אבל לאט לאט מוצאים פתרונות ואמצעים ולומדים להסתדר אחד עם השני, מה שלא היה לנו בעבר, ורכשנו גם עם הנסיון המועט, וגם יש לנו עוד המון להשתפר, אבל זה ללמוד להסתדר אחד עם השני, לא כל שיחת כלכלה מפוצצת את הבית, ולא הכל מובן מאליו. להפך, שום דבר.
אנחנו חיים בבית הזה, כי אנחנו בוחרים שתהיה לנו את האמירה הכי קשה, הכי בוטה, והכי דורשת, מהחברה הישראלית, אנחנו בוחרים שלנו תהיה המילה ואנחנו נוכל להגיד איך אנחנו רוצים לעצב את החברה.
הרבה מאוד אנשים יכולים לדגול באידאות, או בדברים כאלה ואחרים, אבל היופי של האידאה שלנו, היופי במה שאנחנו מנסים ליצור הוא שאנחנו, באמת מצליחים ליצור מקום שהוא אוהב, שהוא חושב, שהוא תופש את המציאות ומשנה אותה. מקום שרואה את האדם על כל מורכבותו ומחשבותיו, מקום שאוהב כל אדם, כי הוא אדם, כי הוא מורכב, כי הוא באמת, פלא.
אנשים יגידו על אמת, ויגידו שאין אמת אחת, ויגידו שאמת זהו דבר סובייקטיבי לחלוטין. וזה נכון בחלקו,
כי אין אמת אחת, אבל אמת, היא אמת ברגע שהיא כנה, וחושבת, ובאמת מצליחה לענות על כל צרכיו של האדם. אמת, שלא מצליחה לתת מענה ולא מצליחה לחשוב את האדם, ואפילו אמת שהיא פוגעת באדם, זוהי אמת פגומה, וזה לא אמת. כי האדם מחפש אמת ומוצא אותה בכל מיני מקומות מפוקפקים או לא, אבל המקומות האלה מצליחים לתת מענה לצורך רגעי ביותר, או צורך אחד מסויים, או כמה, אבל האמיתות האלה לא מצליחות לנסות לתת מענה לכל צרכיו וחייו ומורכבותו של האדם.
וזה היופי באמת שלנו, שגם אם היא לא מצליחה לתת מענה להכל, היא מנסה, וחותרת תמיד לשם. לשם אנחנו תמיד חותרים. לתת מענה לכל צריכנו, לתת מענה לכל צרכי החניכים שלנו, ולכל מה שהאדם צריך, כדי לגדול, ולהתפתח, ולחיות חיים טובים, חיים לא דכאניים, חיים שהם לא מדכאים אותו והוא לא מדכא אחרים.
היופי באידאה, לא שהאידאה חושבת, אלה אנחנו חושבים, אנחנו יוצרים את עצמינו, אנחנו מפתחים את עצמינו ואת האידאה שלנו בתוך כל זה, כי בכל מקום יש גם שיפור, שאנחנו מסוגלים, לתת מקום לשינוי, לביקורת.
הבעיה הרבה פעמים, בכל תחומי החיים, במיוחד במוזיקה ואומנות, הוא לא שכל אחד בא ועושה, זה מעולה שכל אחד יכול לבוא ולעשות וליצור ולחלום, הבעיה היא היום, שאף אחד לא יודע לבקר את זה. אף אחד לא יודע להגיד, זה חסר תוכן, זה לחן ממוחזר ולא מקורי, זה ציור שלא אומר שום דבר, זה ריקוד שהוא הורס את הגוף, זה מקום שהורס את הנפש.
מעטים האנשים שיודעים לבוא ולבקר בצורה קשה ובונה את המציאות. מעטים מאוד, וזה כל כך מושרש העניין שאי אפשר לבקר, שגם אף אחד לא יודע לקבל את הביקורת הזאת, בונה כמה שהיא תהיה, קשה כמה שהיא תהיה.
וזה מה שנוצר, לצורך העניין לא מעט פעמים באו אלי ואמרו לי במוזיקה, אז מה רע בזה, אנשים אוהבים את זה.
והרבה פעמים לא ידעתי מה לענות, כי זה נורא לא קל לחשוב את הדברים האלה, אבל, כן באמת מה רע בזה?
הרע, לא נובע מתוך זה שאנשים באים ויוצים, זה מעולה ואפילו ראוי לשיבוח, הרע נובע ישירות מיכך, שאנשים לא יודעים לבקר את זה, ואף אחד לא יודע לגבות גם, את הביקורת שכן קיימת. להפך, לאנשים יש אינטרס מאוד מובהק לגבות את האי-ביקורת, את הבורות, את ההתדרדרות לחסר משמעות, למכנה המשותף הכי נמוך.
הרע לא נובע בסגנון מוזיקה אחד, הרע נובע בכל הסגנונות, אם זה מזרחית או פופ או רוק או מטאל, כי אין אנשים שיודעים לגבות את הביקורת, לא יודעים להגיד, כן זה חסר תוכן תכתוב על משהו שבאמת משנה לך. תכתוב על משהו שמציק לך, שמפריע. אל תפחד להתפרע עם הלחן, אל תפחד לא לעשות את זה פופוליסטי.
אף אחד לא יודע להגיד, חבר'ה תבואו ותעזו ותשנו!
זה מה שנוצר, אחרי שנים של דיכוי, אחרי שנים של דחיקה, של הדרה של סגנונות מסויימים החוצה ופנימה לפי "מה שיתפוש".
מה שתופש בשוק, זה לא רק המוזיקה הפופולארית, זה המוזיקה שיוצאת החוצה, ואם המוזיקה שיוצאת החוצה תהיה חדשה ומתעדכנת ומאפשרת לעוד יוצרים להגיע לבמה מסויימת, כן בסופו של דבר מה שיתפוש זה מה שנשמע יותר טוב, אבל לכל אחד מגיע לפחות הבמה לנסות ולהציע.
זה שקר להגיד שהמוזיקה מתעדכנת לפי התקופה, היום זה שקר, המוזיקה משמרת את עצמה, את התבנית הקבועה של 4 אקורדים, והליריקה שלא אומרת שום דבר,
ושלמה גרוניך ידע להגיד את זה יפה מאוד לפני מספר שנים לא מבוטל וזה רלוונטי היום יותר ממה שזה היה רלוונטי אז, עצוב אבל נכון.
כולם רוצים שירים פשוטים
שירים בשני אקורדים
כולן רוצות מילים פשוטות
שלא אומרות לי שום דבר.
ואלו הן קמצוץ מתוך המחשבות שרצות לי בכל רגע נתון בראש,
חיי חוות ההכשרה אינם פשוטים, אבל בסופו של דבר, אנחנו נעשה את הטוב שלנו, ואנחנו נשנה את החברה, אנחנו נזרוק עצמינו על כף המאזניים, אנחנו ניצור את העתיד והווה, אנחנו אומרים את האמירה הכי קשה, ובסופו של דבר, גם הכי צודקת, בגלל הסיבה הפשוטה, שאנחנו נותנים לה את ההצדקה, בדרך החיים שאנחנו בוחרים לחיות. בסופו של דבר האמירה לא נמדדת ע"פ כמות האנשים שמושפעים ממנה, אלה היא נמדדת ע"פ האנשים שאומרים אותה. ואני אבוא, מתוך חיי שיתוף, חיי גרעין, חיי חברה, חיי חברותא, חיים שבוחרים באדם, בוחרים באהבה, בוחרים באמונה. ואם לא הייתי בא מתוך זה, ובאמת מאמין שכל בנאדם ראוי שחווה חיי שיתוף, כל בנאדם ראוי שיגיע לתנועה, כל בנאדם יכול לצמוח ולהתפתח מיזה בסופו של דבר. אם לא הייתי בא מתוך כל זה, לא הייתי יכול להגיד ולו מילה אחת מכל מה שיש לי להגיד.
וכל בנאדם שיבוא ויגיד מה שהוא רוצה,אם הוא לא בוחר בעצמו קודם, ובוחר בדרך חיים מסויימת, התואמת את מילותיו, אז אין לו מה להגיד אותם.
ואם דרכו היא דרך שפוגעת רומסת ומדכאת את האדם,אפילו ברבדים הכי קטנים, אז זו לא דרך. זו לא דרך ששווה ללכת בה. כמה יפה שהיא תראה בהתחלה.
תהיתי לעצמי... למה אני כותב בלוג... למה אני בוחר לשתף קוראים כאלה ואחרים התועים בדרכם אלי,
אולי חלק מיזה נובע באמת מאיזשהו רצון לצאת החוצה, שמישהו, אולי יקרא ואולי יבין משהו,
אבל בגדול אין לי תשובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: