ככה מסתיים

13 שנה(כןכן 13) שנגמרים בשניה

זה עצוב,זה לא כיף..

אבל מצד שני כן

זה משחרר..זה לצאת לחיים ולעשות את מה שאתה רוצה בהם

אבל זה לדעת שאתה אדון לעצמך..וזה מפחיד..זה לבד..ואני,יותר מכל מי שאני מכירה,מפחדת ולא אוהבת את הלבד הזה

זה להשאיר מאחור תקופה שהייתי כלכך רוצה לחזור אחורה ולשנות

זה לעזוב אנשים שהיו חלק בלתי נפרד ממך

זה לנתק קשרים

זה להתבגר

כמה שאני כמהה להתבגר ולהיות עצמאית..תמיד יש את החלק שאומר "לא..עוד קצת..לא רוצה לבד"

כי תאמת..מי אמר שנצליח לבד?

מה יקרה אם לא נצליח?

אם ניפול?

מי יהיה שם לעזור אם אנחנו לבד?

אבל..דבר שלמדתי בשנים האחרונות..חייבים לשמור על אופטימיות וגישה חיובית(גם אותכם זה מפתיע שאני אומרת את זה?),כי בלי זה...העתיד לא יהיה טוב.. במידה ואני אמשיך להיות דיכאונית ואוותר על הכול כי "אין סיכוי שזה יעבוד" באמת לא אחזיק מעמד..

העולם הוא מרום קשה..במיוחד לילדי בועה כמוני

וצריך לדעת להתמודד איתו

אז תאמינו לי..חיוביות..יהיה טוב:)

(אני מתנצלת שהפוסט לא על בצפר..הוא יותר על מחשבות שעלו לי בעקבות הסיום:))

הלוואי וידעתי מה לכתוב על בצפר עצמו..כי זה באמת מרגיש לי כמו הזדמנות אחרונה לדבר כתלמידה ולא כמישהי שסיימה כבר..

אבל בעצם אני לא יכולה כבר לדבר כתלמידה..סיימתי!!!P:

333>