חיי הפכו להיות חיי כלב: יושנת,אוכלת וחוזרת לישון.

אין הרבה אקשן,אין מסיבות.

שום דבר.

מצחיק לחשוב על כך,כשבעצם רק לפני כמה ימים הייתי כה שמחה.

שום דבר כבר לא מרגש אותי.

כמעט,

רק המילים שלו.

עד כמה מתגעגע הוא אליי,עד כמה אוהב.

זה הדבר היחיד שגורם לי לחיוך בשעות האלו.

אני כבר לא שמחה כמו שהייתי.

כבר לא מאושרת כמו שהייתי.

לא אותה ילדה קופצנית ושמחה,

לא אותה ילדה היפראקטיבית ופטפטנית שהייתי.

כבר לא אני.

נימאס לי ששופטים אותי.

אין לכם תזכות בכלל..

מי אתם?

אפשר לחשוב שאתם טובים יותר,הא?

אז זהו-שממש לא!

אני יושבת פה,ופשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

הדמעות זולגות כאילו מת מישהו.

אולי באמת מת מישהו?

אולי השמחה שבי מתה.

אז אולי בעצם יש לי בשביל מה לבכות.

רצה פשוט ללכת לישון ולא להיתעורר אף פעם.

באמת-באמת

הדיכי הזה יצא לי מכל החורים של התחת.

איבדתי כבר את כל מה שהיה שווה לחיות בשבילו.

כמעט הכל.

אותו עדיין לא איבדתי.

אני רוצה שמישהו באמת יבוא אליי ויגיד לי-

מה לא בסדר איתך?

אבל המישהו הזה לא בא.

די.במין דיפרסיה קלה. זה הכל!